סיירה נבאדה: איך מדע, חקלאות ומסורת משנים את מה שאנחנו שותים

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

הכנסת פורטפוליו הבירות הרשמי של סיירה נבאדה (Sierra Nevada) לישראל על ידי חברת 'Protary's Craft Beers' היא לא עוד השקה שגרתית של מותג על מדף רשתות השיווק או בחנויות האלכוהול המובחרות. עבורנו, צרכני הבירה המושכלים, מדובר באירוע בעל חשיבות מקצועית בשוק הקראפט המקומי.

בעולם שבו ה-FOMO שולט, תרבות הבירה רוויה לעיתים במותגים צעירים המנסים לצעוק הכי חזק, לצייר תוויות פרועות ולקרוא תיגר על המוסכמות – האתגר האמיתי שניצב בפנינו הוא לזכור, להכיר ולהעריך מאיפה הכל התחיל. סיירה נבאדה צריכה להתקבע בתודעה של כולנו בתור "המקור" – האבא והאמא של כל מה שאנחנו קוראים לו היום "בירת קראפט אמריקאית".

כדי להבין מדוע המבשלה הזו היא אבן הראשה של תרבות הקראפט, צריך ללכת אחורה אל שנות ה-80, אבל בה בעת להסתכל קדימה אל הטכנולוגיות המהפכניות שהם מפתחים ברגעים אלו ממש. קחו לכם כוס מתאימה, תמזגו משהו קר, ובואו נצלול פנימה אל ההנדסה והביולוגיה של תעשיית הבירה.

משאריות של מחלבות: שנת 1980

שנת 1980 הייתה ללא ספק נקודת שפל אפרורית בתעשיית הבירה האמריקאית. רוב מוחלט של הבירות שנמכרו בארצות הברית היו לאגרים בהירים, תעשייתיים, דלילים ונטולי כל אופי, שיוצרו על ידי תאגידי ענק. התעשייה המסורתית נמחקה כמעט לחלוטין, ונותרו בה רק כ-40 מבשלות ותיקות ברחבי ארה"ב, שרובן נאבקו לשרוד וניסו לחקות את הלאגרים ההמוניים.

בתוך השממה הקולינרית הזו, בחור צעיר בשם קן גרוסמן (Ken Grossman), שחקר כימיה ופיזיקה באוניברסיטה, והיה חובב בישול בירה ביתי נלהב מדי, החליט שבירה יכולה וצריכה להיות משהו אחר לגמרי. גרוסמן, שכבר מגיל צעיר היה ידוע כמי שמפרק מוצרי חשמל כדי להבין איך הם פועלים, היה מרותק לאלכימיה של התסיסה ולעולם החקלאי העשיר של הכשות. אז הוא ניהל חנות לציוד בישול ביתי בעיר צ'יקו שבקליפורניה, אך החלום האמיתי שלו היה להקים מבשלה מסחרית שתייצר בירה איכותית ללא פשרות. אלא מה? הבנקים סירבו לתת לו הלוואה, שכן פתיחת מבשלה קטנה באותם ימים נחשבה להתאבדות כלכלית מול תאגידי הענק.

ללא הון התחלתי לרכישת ציוד בישול מודרני ומקצועי מגרמניה או אנגליה, נולדה הרוח האמיתית של סיירה נבאדה: חדשנות מתוך אילוץ (הצורך הוא אבי ההמצאה?) והבנה הנדסית עמוקה. גרוסמן התחיל לאסוף ציוד ממחלבות נטושות, מיכלי נירוסטה שחוקים וחלקי חילוף ממגרשי גרוטאות. הוא ריתך, חתך, התאים והרכיב בעצמו את מערכת הבישול הראשונה של המבשלה (אני תמיד מדמיין פה מונטאז' מעבר בסגנון איירון מן).

אילוסטרציה
אילוסטרציה

בספר שלו – Beyond the Pale, המגולל את סיפורה של המבשלה, מסופר למשל על אחד המקרים בו הוא רכש מכונת ביקבוק ישנה משנות ה-40 ששימשה למשקאות קלים, רק כדי לגלות שהיא יוצרה עם הלחמות עופרת מסוכנות לבריאות. הוא נאלץ לפרק אותה לגורמים, להשליך את חלקי העופרת לפח, ולבנות אותה מחדש בעבודת נמלים כדי שתתאים לסטנדרטים המחמירים של בירה. ואני עוד ראיתי בעצמי גיבור כשהחלפתי מפחית לחץ מטמבוריה במכונת הביקבוק במבשלה.
הגישה הזו – ההיכרות האינטימית עם כל צינור, משאבה ושסתום – יצרה אובססיה לשליטה בתהליכים שהפכה ל-DNA הבלתי מתפשר של סיירה נבאדה עד היום.

הפייל אייל ששינה את העולם

ציוד בישול, משוכלל ככל שיהיה, הוא רק האמצעי; הבירה היא המטרה (וחלק יאמרו שגם היא רק אמצעי) . גרוסמן רצה לבשל בירה שתבליט את המרכיב שהוא הכי אהב, אך כזה שכמעט לא זכה לבמה ראויה באמריקה של אותם ימים: הכשות. באותם זמנים, חקלאים גידלו בעיקר זנים כמו "קלאסטר" (Cluster) או זנים אירופאיים "אצילים" נטולי ארומה מובחנת, והשימוש בכשות היה קמצני ונועד רק ליצירת מרירות בסיסית כדי לצאת ידי חובה.

בחיפוש אחר כשות עם הפרופיל המושלם, גרוסמן נסע אישית לעמק יאקימה (Yakima) שבוושינגטון כדי לבחור דוגמאות כשות. שם הוא נתקל בזן חקלאי שפותח בשנות ה-60 וה-70 על ידי משרד החקלאות האמריקאי ואוניברסיטת אורגון, ושוחרר רשמית לשוק ב-1972 במטרה עיקרית להיות עמיד למחלות. שמו של הזן הזה היה קסקייד (Cascade). הזן הזה זכה להתעלמות גורפת מצד המבשלות הגדולות, שראו בארומה שלו משהו "לא מעודן" ופראי מדי ביחס לזנים האירופאיים המוכרים.

אבל גרוסמן זיהה בקסקייד אוצר. לזן הזה היה פרופיל שמנים אתריים יוצא דופן ובכמות גבוהה (יחסית), שהעניק לתירוש ארומות מתפרצות של אשכולית, פירות הדר ומחטי אורן. גרוסמן החליט להשתמש בקסקייד לא רק למרירות הראשונית, אלא בכמויות פנומנליות (שוב, יחסית לאז) גם בסוף התהליך כדי למקסם את הארומה, תוך התעקשות מוחלטת להשתמש רק בפרחי כשות שלמים (Whole-cone hops) ולא בתמציות או בכופתיות מעובדות.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

התוצאה ההיסטורית הייתה סיירה נבאדה פייל אייל (Sierra Nevada Pale Ale), שהושקה בסוף 1980. הבירה, שמכילה 5.0% אלכוהול ורמת מרירות של 37 IBUs (נתון חסר תקדים באותם ימים, שגורם לחובבי ה-IPA של היום לחייך), התקבלה בהתחלה בשוק בהלם (🥁) מוחלט. צרכני הלאגר האמריקאים היו כל כך רגילים לבירות מימיות, שרבים מהם נרתעו מהמרירות הארומטית העוצמתית שלה. כשהוא ניסה למכור את הבקבוקים הראשונים בברים המקומיים "90 אחוז מהאנשים שנאו אותה". אך במהרה, אותם עשרה אחוזים נותרים שלא שנאו אותה, אלו שהתאהבו בה, הפכו אותה לבנצ'מרק של הסגנון, עם איזון (שהיום חלק יחשיבו כשמרני) בין מרירות, מתיקות, כשות ונגיעת לתת קרמל. גרוסמן אף יישם בה שיטה מסורתית של תסיסה שנייה בבקבוק (Bottle Conditioning) – תהליך של הוספת מנה מדודה של שמרים חיים וסוכר רגע לפני הביקבוק, מה שמייצר גיזוז טבעי לחלוטין, שומר על טריות הנוזל לאורך זמן ומאפשר לטעמים להתפתח עד היום, פייל אייל של סיירה נבאדה נחשבת לאבן הראשה שהגדירה מחדש את החך האמריקאי והעולמי.

עליונות טכנולוגית ב-2026

אפשר היה לחשוב שמבשלה עם כזו היסטוריה ומורשת תנוח על זרי הדפנה, תשען אחורה ותמשיך למכור רק נוסטלגיה. אבל כדי להוכיח שהמבשלה אינה קופאת על השמרים (הא!) ונחשבת למובילה טכנולוגית בלתי מעורערת, מספיק להתבונן על היצירה החדשה שלהם: סדרת ה-Trail Pass. בירה זו היא התשובה של המבשלה לטרנד הגלובלי של בירות נמוכות וללא אלכוהול. וממצבת את סיירה נבאדה כחלוצים ומתווי דרך גם בשנת 2026.

הסיפור של ה-Trail Pass מתחיל בסיור מקצועי שקן גרוסמן ערך בגרמניה לפני מספר שנים. הוא נחשף שם לתרבות הבירות ללא אלכוהול, שזוכה שם לכבוד רב, וחזר לצוות הפיתוח שלו בארה"ב עם הנחיה ברורה: "הם יכולים לעשות את זה מצוין שם, אז למה שאנחנו לא נוכל לעשות את זה כאן?". ההנחיה ה"פשוטה" הזו הולידה חמש שנים של מחקר ופיתוח אגרסיבי.

יצירת בירה ללא אלכוהול היא אתגר ביוטכנולוגי ומולקולרי מסובך ביותר שניצב היום בפני מבשלים. רוב התעשייה המסורתית (ובעיקר התאגידים הגדולים) מתמודדת עם האתגר הזה באמצעות שיטות הנדסיות אגרסיביות: זיקוק בוואקום שמנדף את האלכוהול בחום, או סינון דרך ממברנות שמפלטר את האלכוהול החוצה. הבעיה הקריטית בשיטות הללו היא שהן "אלימות" לנוזל האהוב שלנו. שאיבת האלכוהול שואבת החוצה גם את התרכובות הארומטיות העדינות של הכשות והלתת, ומשאירה משקה דליל שלעיתים סובל מטעמי לוואי מתכתיים, פנוליים או שמזכירים תירס מבושל (מה שמבשלות גדולות ממסכות עליו עם תוספת תמציות "בטעם בירה"), ואילו הסינון בממברנות פוגע בגוף. שלא לציין שהמחסור באלכוהול עצמו משנה את תחושת הפה ואת תכונות ראש הקצף.

בסיירה נבאדה החליטו לגשת לבעיה מהשורש הביולוגי: במקום "להוציא" אלכוהול מבירה רגילה, הם מונעים את היווצרותו מראש.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

אזהרה: בירגיקיות ברמה גבוהה לפניכם.

איך עושים את זה? ראשית, דרך שליטה מוחלטת בטמפרטורות של שלב המאשינג (Mashing), כך שהאנזימים מפרקים את עמילני הלתת אך ורק לסוכרים פשוטים, ומונעים כמעט לחלוטין את היווצרות המלטוז (שהוא "ספק" פוטנציאל האלכוהול העיקרי של שמרים רגילים).
אך הקלף המנצח האמיתי טמון במיקרוביולוגיה. סיירה נבאדה חברה למעבדות Lallemand העולמיות – יצרנית שמרים מובילה – ושילבה זן שמרים ייעודי. הזן הזה מתוכנת לאכול רק את הסוכרים הפשוטים, ונעצר באופן טבעי רגע לפני שרמת האלכוהול חוצה את סף ה-0.5% – והכי חשוב, הוא עושה זאת מבלי לייצר את תוצרי הלוואי הלא-נעימים שמאפיינים שמרים חלשים (טעמים של תירוש בירה וקרטון).

(במאמר ביניים אגלה לכם שהיום אני עובד עם סטארטאפ ישראלי שפותר את אותה בעיה בדרך אחרת. אם אזכה לראות שת"פ שלהם עם סיירה נבאדה מבחינתי אפשר לחתוך לפנסיה)

אל תוך בסיס התירוש הנקי הזה, ב-Trail Pass IPA שהגיעה לארץ, סיירה נבאדה מבצעת "הפצצת כשות" אגרסיבית בטכניקת דריי-הופינג. הם משתמשים בזנים מודרניים ועוצמתיים כמו אמרילו (Amarillo) ו-CTZ, יחד עם הקסקייד הקלאסי. התוצאה, בעיני, היא נפלאה: בירה עם גוף קל אך לא דליל, מרירות יציבה וארומות מחטי אורן והדרים, שמרגישה בדיוק כמו הקראפט שאתם אוהבים, ללא פשרות, ועם פחות מ-0.5% אלכוהול. תענוג אמיתי.

שאר הפורטפוליו: מה תמצאו עכשיו על המדפים בישראל?

כאמור, הפורטפוליו שיובא כעת לישראל מציע הזדמנות לשלוף מהמקרר את ההיסטוריה ואת העתיד גם יחד. מלבד הפייל אייל האיקונית וה-Trail Pass הביוטכנולוגית, הייבוא הנוכחי כולל פנינים נוספות ששווה להתעכב עליהן:

Torpedo Extra IPA: זוהי בירת IPA חזקה (7.2% אלכוהול) ואגרסיבית המהווה "הפגנת כוח" טכנולוגית נוספת. כדי לקבל מקסימום ארומה מפרחי הכשות השלמים מבלי לספוג מרירות עפיצה וצמחית (מה שקורה לרוב בהשרייה סטנדרטית של כשות), המציא קן גרוסמן מתקן שזכה לשם "Hop Torpedo". מדובר בגליל נירוסטה ענק אליו דוחסים פרחי כשות שלמים. המבשלה מזרימה את הבירה דרך הגליל בסירקולציה תחת לחץ מבוקר וטמפרטורה ספציפית, וכך שואבת אל תוך הנוזל כמויות פסיכיות של שמנים ארומטיים טהורים של אורן והדרים. היום מתקנים כאלה משמשים אצל מבשלות קראפט רבות, אפילו כאן בארץ הקודש.

סדרת Little Thing: אם מישהו חשב שסיירה נבאדה מפספסת טרנדים מודרניים, הסדרה הזו מוכיחה אחרת. ה-Hazy IPA שלהם היא "פצצת מיץ" מעורפלת, עסיסית ופירותית שלא עוברת סינון. זו בירה שמוכיחה שהמבשלה יודעת להתייצב בחזית סגנונות ה"ניו-אינגלנד" האופנתיים, תוך ביצוע נקי, יציב ומהודק ברמה המקצועית הגבוהה ביותר. שתיתם פעם איזו הייזי בארץ או בחוץ שהשאירה אתכם עם "כוויית כשות" (Hop Burn) בפה? מעין תחושה משולבת של מר-עפיץ-חמוץ-צורב? אז לא ב-Little Thing.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

שורה תחתונה

בפעם הבאה שאתם יושבים עם חברים או משפחה ופותחים פחית או בקבוק של סיירה נבאדה, תזכרו שאתם לא שותים סתם עוד בירה בפחית יפה, או גימיק חולף. אתם מחזיקים ביד את התוצר של האדם שהרכיב מבשלה ממיכלי חלב נטושים בגלל שהבנקים לא האמינו בו. אתם שותים היסטוריה חקלאית שגילתה לעולם את זן הקסקייד המופלא שהוליד מירוץ חימוש שנמשך עד היום ליצירת זני כשות יותר מגוונים וקיצוניים, ובאותה נשימה אתם שותים חדשנות ביוטכנולוגית של שמרים היברידיים ומתקני מיצוי כשות מפונפנים. סיירה נבאדה היא גם המקור הבסיסי שהצית את מהפכת הקראפט, וגם החלוצה הטכנולוגית שמובילה אותה אל המחר.

שמחתי מאוד לחבור אל Protary's Craft Beers כדי לכתוב לכם על הבירה, ומזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק "בירה בישראל" שם תהיה אוטוטו פעילות נושאת פרסים על המבשלה.

לחיים,
יוחאי מיטל

 

בירות של זיכרון – ובחרת "לחיים"

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

הערב, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, קהילת חובבי ויצרני הבירה עוצרת, יחד עם כל המדינה, כדי לזכור.

​בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מרגשת ומיוחדת במינה: בישול "בירות הנצחה".

בניגוד לאנדרטה דוממת, בירת הנצחה היא דרך חיה, פועמת וזורמת לספר את סיפורו של אדם אהוב. המשפחה, החברים וקהילת המבשלים מתאספים יחד כדי לרקוח מתכון שמשקף את האופי, התחביבים והרוח של הנופל. הטעמים, סגנון הבירה ועיצוב התווית  – כולם הופכים לחלק מהנצחה שמקדשת את החיים שהיו, במקום רק להתאבל על המוות.

​האתגר הוא שרבות מהבירות הללו מבושלות במהדורות מוגבלות מאוד, לפעמים כבישול ביתי חד-פעמי או לקראת אירועי זיכרון ספציפיים. עם הזמן, המהדורה מסתיימת.

כדי שהבירות לא ישכחו, הקמתי את פרויקט "בירות של זיכרון": www.remembeer.co.il

​מדובר בארכיון דיגיטלי ופלטפורמה המאגדת את כל הסיפורים שמאחורי בירות ההנצחה בישראל. האתר מאפשר לכל משפחה, חבר או מבשלה להעלות את סיפורו של הנופל, את התווית שנוצרה לזכרו ואת סיפורה של הבירה עצמה, כך שהכל יישמר במקום אחד נגיש, מכבד ומאחד.

​אני מזמין אתכם להיכנס לאתר, לקרוא את הסיפורים שמאחורי התוויות, ולהכיר את הפנים והשמות.

אם בישלתם בירת הנצחה, או אם אתם מכירים משפחות וחברים שיזמו פרויקט כזה – אנא היכנסו והוסיפו את הבירה למאגר שלנו, או העבירו אליהם את הקישור.

​נזכור את כולם.

​יוחאי מיטל

ההיסטוריה הגנוזה של משפחות הבירה היהודיות בשואה

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

בירה ושואה.

מה הקשר?

בדרך כלל, הדיסוננס בין תרבות הבירה שלנו – שמקושרת מיד לחבר'ה, אסקפיזם, פנאי ותענוגות – לבין מוראות השואה, צורם מטבעו. הרי מה לבירה קרה ולתופת?

אבל השנה, כשמוסד 'יד ושם' בחר להתמקד בנושא "המשפחה היהודית בשואה", החלטתי שהגיע הזמן לבחינה מחודשת של פרק היסטורי, כלכלי וסוציולוגי שכמעט ונשכח לגמרי. אם מתחקים קצת אחר ההיסטוריה, מגלים שהמעורבות של יהדות אירופה בתעשיית הבירה והאלכוהול ממש לא הסתכמה בכמה אנקדוטות שוליות. היא הייתה אימפריה של ממש.

הכתבה הזו מגוללת את עלייתה והפלתה של אותה אימפריית אלכוהול יהודית. זהו סיפור על השליטה שלנו בענף, מגידול חומרי הגלם, ייצור מקומי, ועד לחדשנות טכנולוגית פורצת דרך שעיצבה את התעשייה כמו שאנחנו מכירים אותה היום. וכן, זהו גם סיפור על האופן השיטתי והאכזרי שבו מכונת ההשמדה והביורוקרטיה הנאצית גזלה, הלאימה והחריבה את תעשיית הבירה היהודית, תוך ריסוק התא המשפחתי שעמד בבסיסה.

מונופול האלכוהול

כדי להבין איך קהילה שהיין הוא משקה הפולחן שלה, ושכרות נחשבת בה לתופעה מוקצית, הופכת לבעלת השליטה בתעשיית הבירה והאלכוהול – צריך לחזור אחורה בזמן ולהבין את התנאים שאפשרו לזה לקרות.

הפרדוקס ההיסטורי הזה נולד בגלל חוקי מסחר נוקשים ואנטישמיות ממוסדת שרווחו באירופה הרבה לפני הנאצים.

בפולין ובליטא, בין המאות ה-16 וה-18, הכלכלה נשלטה על ידי אצולת קרקעות.

מחד, עלינו, היהודים, נאסר חוקית לרכוש אדמות חקלאיות, ומאידך נזרקנו החוצה מהגילדות המקצועיות בערים.

ככה מצאנו את עצמנו בנישה כלכלית ייחודית.
האצולה הפולנית (ה'שלאכטה'), שנתקעה עם עודפי תבואה עצומים וחיפשה דרך להרוויח, זיהתה שלהתסיס את התבואה לאלכוהול משתלם הרבה יותר מלמכור אותה כדגנים ללחם.
ומי ינהל להם את הפונדקים ומבשלות הבירה? פה בדיוק נכנסו היהודים לתמונה: הם היו צריכים כוח אדם משכיל שיודע לנהל הנהלת חשבונות, ובעיקר – אנשים פיכחים, שלא ישתו את כל התוצרת. היהודים, עם אורח החיים המסורתי והסלידה הקהילתית משתייה לשוכרה, היו השידוך המושלם.

כך התגבש מודל שנקרא "פרופינציה" (Propinacja) – מערכת שבה האצילים החכירו ליהודים את הזכויות הבלעדיות לייצור ומכירת אלכוהול.
והגל הזה סחף את כולם: עד לאמצע המאה ה-19, כמעט כל הפונדקים ובתי המרזח בפולין נוהלו על ידי משפחות יהודיות. ההערכות מדברות על כך שבין שליש לחצי מיהודי פולין התפרנסו מהתעשייה הזו!
תחשבו על זה רגע, רוב יהדות העולם התרכזה אז במזרח אירופה, מה שאומר שכרבע מכלל העם היהודי עסק, במישרין או בעקיפין, בתעשיית הבירה והאלכוהול. וזו לא הייתה תעשייה של תאגידים קרים, אלא עסקים שכל התא המשפחתי עבד בהם וגוייס אליהם יחד.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

המהפכה התעשייתית: כשבירה, הון ומדע נפגשים

בזמן שבמזרח אירופה התעשייה נשארה באופי אגררי ומבוזר, אזי שבמרכז אירופה – בעיקר בגרמניה ובאוסטריה – היזמות היהודית עמדה בחזית המהפכה התעשייתית.
האמנציפציה של המאה ה-19 אפשרה למשפחות יהודיות להשתלב, להשקיע הון ולהוביל מעבר היסטורי מבישול מסורתי לייצור תעשייתי, מודרני ומבוסס מדע בקנה מידה עולמי.

הברון יאקוב פון-הירש הוא דמות מפתח בסיפורנו.
למרות התנגדות עזה במשך שנים מצד מבשלות קטנות במינכן, הוא ייסד לבסוף את "מבשלת טירת פלאנג" (Planegg) והניח את התשתית לייצור תעשייתי שיטתי בגרמניה כולה.

יאקוב פון-הירש

באופן דומה, מוריץ גוגנהיימר, היו"ר היהודי של מבשלת הפאר 'לוונבראו' (Löwenbräu – שאנחנו נהנים מהתוצרת שלה עד היום), השכיל לרתום את רשת הרכבות המתפתחת בגרמניה. הוא הפך את המבשלה מיצרן מקומי ליצואנית הבירה הגדולה ביותר, ופרץ בכך את המחסום הגיאוגרפי שבין נקודת הייצור לצריכה.

ב-1895 רכש ג'וזף שולן מבשלה בפשיטת רגל. לאחר מכן, בסדרת רכישות ומיזוגים של מבשלות שנחלשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה רכשו גם את מבשלת לוונבראו והתאגדו תחת המותג שלה, שהיה מפורסם יותר. כך הפכה מבשלת לוונבראו למבשלת הבירה הגדולה בגרמניה דאז.
עם עליית הנאצים לשלטון הוכרחו כל היהודים שעבדו במבשלה לוותר על חלקם ועל משרתם, ולהתפטר. המבשלה הועברה לחזקתם של גרמנים ארים בתהליך ה"אריזציה".
ג'וזף שולן נפטר בטירתו, שגם היא הוחרמה לאחר מכן על ידי הנאצים. בנו, פריץ, שניהל את המבשלה, נשלח למחנה הריכוז דכאו.
פריץ שרד את המלחמה, וב-1948 הוחזרה אליו הטירה. פריץ חזר לעסוק בתעשיית הבירה אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של לפני המלחמה, והעסקים נמכרו.
הרמן שולן, שכנראה חזה את ימי המלחמה הקשים, נמלט עם משפחות לניו-יורק בשנת 1935, שם הפך למנהל של מבשלת ריינגולד ("Rheingold Brewery") מברוקלין, שהוקמה אף היא על ידי מהגרים יהודיים מגרמניה. המבשלה היתה פופולארית ביותר והבירה שלה אף הפכה לבירה הרשמית של קבוצת הבייסבול ניו-יורק מטס.

למרבה האירוניה, גם ספל הבירה מחרס (Beer Stein) שכל כך מזוהה היום עם פולקלור גרמני-בווארי אותנטי, הוא בכלל פרי פיתוח שיווקי של יזמים יהודים מהמאה ה-19.
עם המעבר האיטי של יהודים מהאיזורים הכפריים אל הערים הגדולות – חיפשו צעירים הזדמנויות עסקיות. הם מצאו אחת – טרנספורמציה של הסטיין הגרמני הפשוט, החלק והעירום – ליצירת אמנות מעוטרת בשלל אלמנטים. ב-1880 כבר היו חמש חברות שייצרו כוסות סטיין למכירה לתיירים – כולן בבעלות משפחות יהודיות.

התרומה היהודית לתיעוש הבירה לא עצרה רק בייצור ובמסחר של הבירה המוגמרת. גם המסחר העולמי של חומרי הגלם – ובעיקר גידול וסחר בכשות (Hops) – נשלט כמעט לחלוטין מנירנברג על ידי משפחות בורגניות יהודיות.

1516, הרבה לפני עליית הנאציזם, מוכרת כשנה בה נחקק "חוק טוהר הבירה הבווארי", אשר פסל את כל הצמחים לתיבול בירה, למעט כשות. מהלך זה, באופן מובן, העלה מאוד את הדרישה לחומר הגלם.
מהלך נוסף שהתרחש באותה תקופה הוא הגליית היהודים אל האיזורים הכפריים, החוצה מן הערים הגדולות, בהן לא היו רצויים.
אובדן המקצוע והמגורים והמעבר לאיזורים הכפריים – העמידו בפני היהודים את הצורך לפנות לאופק מקצועי חדש. הדבר עלה בקנה אחד עם הדרישה המיידית לכשות בשוק הבירה. היהודים הפכו למגדלי וסוחרי הכשות הכמעט בלעדיים בגרמניה.

משפחת הסוחרים הופף (Hopf = כשות), שצמחה מעוני, הפכה במחצית השנייה של המאה ה-19 לאצולה כלכלית ועירונית. ההון שהם צברו שימש לא רק לניעות חברתית, אלא מימן פילנתרופיה ענפה בסביבה וטיפח דורות של מדענים ואפילו דמויות מפתח בתנועה הפמיניסטית הגרמנית המוקדמת.

גם במקרה זה, עם עליית הנאציזם, הוחרמו העסקים ושטחי הגידול מידי היהודים, ששלטו לחלוטין בשוק.
לאחר המלחמה, חזרו שתים מאותן משפחות יהודיות לגרמניה ושבו לעסוק בתעשיית הכשות: משפחת סטיינר ומשפחת פרומס. ב-1960 פיתחה החברה של משפחת פרומס את תהליך הפיכת הכשות לאבקה ודחיסתו לכופתיות. מהלך זה שינה את פני התעשיה לחלוטין, והיום צורת השימוש הנפוצה והעיקרית.
החברה של משפחת סטיינר היא היום אחת משתי החברות החזקות מאיזור בוואריה – שמה שונה ל"הופסטיינר" ומוצריה מיובאים לישראל לשימוש בתעשיית הבירה המקומית.
שתי החברות, ושתי המשפחות, אגב, כבר אינן יהודיות.

"אריזציה": המנגנון הפיננסי של ההשמדה

החורבן של אצולת הבירה והכשות התרחש בשלבים, עוד לפני שהחלו לפעול תאי ההשמדה.
המשטר הנאצי הפעיל מנגנון מוסדי וביורוקרטי שיטתי שכונה במילות תעמולה מכובסות "אריזציה" (הלאמה לידיים "אריות"). המטרה הייתה מובהקת: הפקעה ונישול של רכוש, נדל"ן, תעשייה והון רוחני מידיים יהודיות, והעברתן לידי המשטר.

זה היה שוד כלכלי מאורגן ורחב היקף באצטלה חוקית. תעשיינים אולצו באיומים למכור את מפעל חייהם לגורמים אריים בנזיד עדשים. הנישול לא חס גם על פטנטים: המנגנון הציני אילץ את כל הגברים היהודים להוסיף את השם "ישראל" לתעודת הזהות, מה שהקל על הפקידים לזהות יהודים בטפסים ולדחות על הסף בקשות פטנטים של ממציאים יהודים ולנכס את הטכנולוגיות שלהם לגרמניה.

כאן אנחנו פוגשים את התעשיין איגנץ נכר. נכר היה יזם גאון שהפך את מבשלת 'אנגלהרדט' לאחד מתאגידי הבירה הגדולים בגרמניה. יותר מזה – הוא היה מחלוצי היישום התעשייתי של פסטור בירה, פריצת דרך שאפשרה להאריך את חיי המדף של הבירה ולשנע אותה ארצית.
ב-1934, גזלו ממנו הכל. האירוניה הטרגית הגיעה לשיאה במהלך המלחמה: המפעל המודרני שלו הוסב למעין מחנה של עבודת כפייה, שבו אלפי שבויי מלחמה איטלקים הועבדו בפרך כדי לייצר כמויות של בירה לחיילי הוורמאכט ולתדלק את מכונת המלחמה.

בדרום, בווינה, הסיפור של מוריץ פון קופנר חושף דפוס זהה.
קופנר, בן למשפחת תעשיינים, פילנתרופ והבעלים של מבשלת 'אוטקרינגר' (Ottakringer), חווה פלישה של פלוגות הסער של ה-SA למבשלה ימים ספורים אחרי סיפוח אוסטריה ב-1938. קופנר הקשיש נאנס למכור את התאגיד תחת איומים. מיד אחרי אישור "המכירה", הוטל עליו מס "בריחה" דרקוני של 3 מיליון רייכסמארק רק כדי שיוכל להימלט לשווייץ, שם הוא הלך לעולמו שנה לאחר מכן כפליט חסר כל.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

מחבית הבירה לילדי טהרן: מבשלת האחים טייטל

בזמן שבגרמניה ואוסטריה הלאמת המבשלות התעטפה באצטלה ביורוקרטית-משפטית, במזרח פולין הנישול התבצע בברוטאליות צבאית מדממת. הסיפור הטראגי של "מבשלת האחים טייטל" הוא ממש מיקרוקוסמוס למה שקרה שם.

המבשלה של האחים זינדל ואיצוק טייטל, הייתה מתקן ייצור מתקדם שהפיק כ-60,000 הקטוליטר בשנה והעסיק עשרות פועלים יהודים ופולנים. איצוק, ה"ברומאסטר", אפילו נסע ורכש את הכשרתו באקדמיה לתסיסה במינכן.

עם פרוץ המלחמה וכיבוש העיר, זינדל מילט את אשתו וילדיו מזרחה. אחרי תלאות מצמררות שכללו גירוש, עבודות כפייה בסיביר ונדודים מפרכים, הילדים שלו הגיעו לטהרן. משם, כחלק מקבוצת המוכרת כ"ילדי טהרן" – הם מצאו את דרכם לארץ ישראל. אחיו איצוק, לעומת זאת, נלכד ונרצח יחד עם משפחתו בביאליסטוק.

במקביל, הגסטפו הפקיע את מבנה המבשלה המפואר, והסב את מרתפי הקירור העמוקים (שנועדו ליישון לאגר) למטה חקירות ולמתקן כליאה ועינויים. ב-1944, רגע לפני הנסיגה, הגרמנים פוצצו את המבנה עד היסוד כדי להעלים ראיות. כיום ניצב על הקרקע בית ספר.

מכל הפלדה בטרנוב: חיים בתוך מיכל תסיסה

בתוך כל התופת הזו, בעיר טרנוב שבפולין, הייתה גם נקודת אור אחת.

העיר שסבלה אלימות וגירוש, אירחה במרכזה מבשלת בירה קטנה שנוהלה על ידי מריה גורסקה – אלמנה פולנית קתולית. מריה לא הייתה חברה בשום מחתרת; היא פשוט פעלה מתוך צו מצפון הומניטרי טהור.

כשהאקציות התחילו, מריה הציעה בסתר מחסה במבשלה למשפחת לייבוביץ' – זוג הורים ושלושת הילדים שלהם. הפתרון להחביא משפחה שלמה בתוך מפעל תעשייתי היה הברקה לוגיסטית: היא רוקנה, ניקתה ופתחה את אחד ממיכלי התסיסה הענקיים, ואליו נדחסו בני המשפחה.

13 חודשים הם הסתתרו בתוך תא הפלדה הזה. הם שרדו תנאים של קור כבד, חום מחניק וחשכה מוחלטת. הממד הסוריאליסטי והמטלטל ביותר בסיפור הזה הוא שממש מסביב למיכל, התנהלה שגרת החיים התעשייתית: קציני SS וחיילים גרמנים פקדו את המבשלה, ערכו ביקורות, שתו בירה טרייה וצחקו, בלי להעלות על דעתם שמאחורי דופן המתכת חיה משפחה שלמה שנידונה להשמדה.

מריה גורסקה נלכדה לבסוף באוגוסט 1944 ונשלחה למחנות הריכוז ראוונסבריק ושטוטהוף, משם שרדה בנס. באורח פלא, גם כל בני משפחת לייבוביץ' שרדו את המלחמה.

(סיפור זה מתועד בסרטון היוטיוב המצורף, אך לא מצאתי לו סימוכין נוספים, אם אתם מכירים עוד פרטים אודות המקרה – אשמח לשמוע)

"לחיים"

התבוננות בהתפתחות תעשיית הבירה כפי שאנו מכירים אותה היום, דרך עדשת יהדות אירופה, מחייבת אותנו להכיר גם בהקשר האנושי הלא מספיק מוכר שמרחף מעליה. התיעוש המואץ, תהליכי הפסטור פורצי הדרך, ומסורות הצריכה המאפיינות את עולם הבירה הקלאסי כיום – אינם מנותקים מסיפורים על קניין שנגזל, מפעלים שהופקעו, הון רוחני שנמחק, ומשפחות שנגדעו באבחה ביורוקרטית אחת של אידיאולוגיה קטלנית.

המורשת של המשפחות שחרבו – משפחת טייטל, הופף, קופנר, נכר וגוגנהיימר – לצד סיפור ההישרדות הבלתי ייאמן של משפחת לייבוביץ' במיכל התסיסה בטרנוב, מהווה סמל איתן לניצחונו ולכוח עמידתו של התא המשפחתי היהודי מול פני מכונת הרשע והדה-הומניזציה הקיצונית ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית.

בואו נזכור, לא נשכח, נשיק כוס של בירת קראפט מקומית, ונדע שאותה ברכת 'לחיים' היא הרבה מעבר לאמירת שלום טקסית.
זוהי הכרזה סוציולוגית-היסטורית זקופת קומה.
זו הוקרה לפועלן וחזונן של אותן משפחות, ולעובדה הבלתי ניתנת לערעור כי אפילו בתוככי החשכה המוחלטת ביותר של מרתפי הגסטפו ומיכלי הפלדה הקפואים, החיים עצמם סירבו לגווע, המשיכו לתסוס – וניצחו.

יוחאי מיטל

מהזבל של 1939 לזהב של 2026: רשמים מ-Drink.il והמהפכה החקלאית שבתוך הבקבוק

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

ביום חמישי האחרון ביקרתי ב"מערבה" בקיבוץ געש, שם התקיים ביומיים האחרונים אירוע Drink.il. הוזמנתי לסקר את האירוע, שמוגדר כ"חגיגת האלכוהול הישראלי הגדולה של השנה", ואני חייב להודות – יש משהו באוויר (ולא רק אדי אתנול).

בין הדוכנים של המזקקות הוותיקות והחדשות, כשברקע האוכל של השף רן שמואלי, הבנתי שאנחנו עדים לשינוי פאזה. אם פעם "אלכוהול ישראלי" היה שם קוד לחיקויים של וויסקי סקוטי או עראק זול, היום הוא חזר הביתה. לאדמה.

וזה הזכיר לי סיפור היסטורי קטן, שנותן פרספקטיבה מעניינת על מה שראיתי שם.

אילוסטרציה

פלאשבק: תל מונד, 1939

מי שמסתובב ליד "בית הלורדים"/"בית מלצ'ט" בתל מונד, בטח שמע את האגדות על יקב פסטורלי או מזקקה ארטיזנלית שפעלו שם עם קום היישוב. האמת היא הרבה יותר מחוספסת. המבנה הזה הוקם ב-1939 על ידי יזם בשם וידר כמפעל הישרדותי. כשפרוץ מלחמת העולם השנייה חסם את הייצוא, והפרדסנים נתקעו עם הרים של תפוזים, הפתרון היה תעשייתי: לסחוט את הפרי, לזקק אותו (מנחש שבזיקוק רציף) ולקבל "ספירט" 96% לשימוש רפואי-תעשייתי.

זה היה Upcycling (מיחזור משביח) עוד לפני שהמושג היה קיים. אבל בעוד שאז המטרה הייתה להעלים את טעם הפרי כדי לקבל כוהל נקי, ב-Drink.il ראיתי את התיקון ההיסטורי: היום המזקקים נלחמים כדי ללכוד את הטעם של הפרי, דווקא זה שאחרת היה נזרק לפח.

המספרים שאי אפשר להתעלם מהם

כדי להבין את גודל הפוטנציאל, צריך להסתכל על הנתונים המדכאים של "לקט ישראל". אנחנו מדברים על אובדן מזון בהיקף של כ-2.6 מיליון טונות בשנה.

הנתון הכואב באמת הוא שמעל 40% מהאובדן הזה קורה כבר בשלב החקלאי. אנחנו זורקים כמויות אדירות של תוצרת חקלאית רק בגלל "פגמים קוסמטיים": מלפפון עקום, תפוח קטן מדי, תמר עם קליפה מעט יבשה או פשוט עודף היצע עונתי ("Glut") שהופך את הקטיף ללא משתלם כלכלית.

מבחינה ביולוגית, זה פשע. הטבע (והחקלאי…) השקיע מים, דשן ואנרגיית שמש כדי לייצר את הסוכרים האלו. פרי "מכוער" הוא פצצת אנרגיה זהה לחלוטין לפרי "יפה". לשמרים זה הרי לא משנה. הם לא שופטים את הפלפל לפי הצורה שלו; הם רואים גלוקוז ופרוקטוז ומתרגמים אותם לאלכוהול ולחומרי טעם וארומה.

הדור החדש: Farmer-Distillers

לצד כל המזקקות הנהדרות והמגוונות שקמו להן בישראל, והברוסטילריז הקרובות לליבי כמובן, מה שהכי דיבר אלי ב-Drink.il הוא המעבר למודל של "חקלאים-מזקקים". זה הפתרון האולטימטיבי לבזבוז הזה: במקום שהפרי ירקב בשדה, החקלאי סוגר מעגל במשק ומייצר מוצר עם חיי מדף נצחיים. הנה כמה דוגמאות בולטות.

מזקקת יוליוס (קיבוץ חניתה)

אי אפשר לדבר על המהפכה הזו בלי להזכיר את החלוצים. יובל (ג'וב) הרגיל הקים את יוליוס ב-2008, כשהמושג "מזקקת בוטיק" עוד נשמע כמו מדע בדיוני בארץ. יוליוס היא ההוכחה שפסולת של תעשייה אחת היא הזהב של האחרת: המוצר המזוהה עם זה ביותר הוא ה"מארק" (Marc de Galilee) – תזקיק גפת ענבים. הגפת היא אותן קליפות וחרצנים שנשארים אחרי סחיטת הענבים ביקב. ברוב המקרים החומר הזה הולך לזבל; אצל ג'וב זה הופך לאחד התזקיקים הכי אלגנטיים שיש, לצד עבודה עם פירות מקומיים כמו שזיפים, משמש, אתרוגים… הכל על טהרת חומרי הגלם המקומיים בלבד.

מזקקת אגס 1 (קיבוץ מחניים)

הסיפור המדויק ביותר של ה"טרואר" הישראלי החדש. המזקקה היא שילוב כוחות בין נטע שניוק (מגדל אגסים ממחניים) לאלירן וורוביצ'יק (מגדל פלפלים מפארן). שניהם אנשי אדמה שלקחו את התוצרת שלהם צעד אחד קדימה. במקום להיות תלויים רק במחירי השוק הסיטונאי או לזרוק עודפים, הם מזקקים.

  • ה-"נפתול" שלהם הוא יציאה גאונית, שגרמה לי לחוות משבר קיומי קל: תזקיק מפלפלים אדומים מהערבה. הסוכר של הפלפל הופך לאלכוהול, והארומה נשארת מפתיעה וירקותית.

  • ה-"אינג'ס" הוא תזקיק אגסי ספדונה בשיא בשלותם. זו חקלאות מקיימת הלכה למעשה – המרת פרי טרי ורגיש למוצר מדף יוקרתי (Premium Shelf Stable).

מזקקת ערבה (מושב צופר)

החבר'ה בערבה לקחו את "הזהב החום" של הערבה – התמרים – ועשו לו המרה. תעשיית התמרים מייצרת לא מעט פרי שלא מתאים לייצוא אסתטית (Small/Dry/Loose skin). במקום לזרוק את הפחת הזה, שהוא בעצם חומר גלם סופר-איכותי לתסיסה, במזקקת ערבה מתסיסים אותו לברנדי, ערק, ג'ין וליקרים. זה ניצול משאב מקומי שחוסך יבוא מולסה ונותן משמעות כלכלית לפרי שעד אתמול נחשב "בררה".

מזקקת זוהרה (עמק הירדן)

אמנם נעדרו מהתערוכה, אבל לחלוטין חלק מהרשימה הזו. גם כאן הסיפור הוא גיאוגרפי. עמק הירדן הוא הבוסתן של המדינה, וזוהרה מנצלת את הקרבה למטעי התמרים כדי לקבל פרי בדרגת הבשלה מקסימלית – כזו שכבר לא יכולה לשרוד שינוע לסופרמרקט, אבל היא מושלמת למיכל התסיסה בדרך לייצור Eau de Vie וג'ין ברמה עולמית. המהדורה המיוחדת שלהם של ג'ין אשכולית אדומה היתה מהחביבות עלי, ואם אתם נתקלים בעוד בקבוק – אנא יידעו אותי.

השורה התחתונה

האירוע בגעש הוכיח שהתעשייה הזו התבגרה. היא כבר לא מחפשת "להיות כמו סקוטלנד". היא מחפשת להיות ישראל.

בתור מי שעוסק בפרמנטציה, היכולת לקחת אלפי טונות של פרי שמועמדים להשמדה ולשמר אותם בתוך בקבוק, היא הרבה מעבר ל"קולינריה". אלו ציונות, קיימות וביוטכנולוגיה חכמה.

אז אם פספסתם את Drink.il השנה, תעשו לעצמכם (ולחקלאות הישראלית) טובה: בפעם הבאה שאתם מול המדף, חפשו את הבקבוק שכתוב עליו בעברית מאיזה משק הוא הגיע.

לחיים,

יוחאי מיטל

הפולנים באים: הכירו את Moon Lark

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

נדמה שבשנתיים-שלוש האחרונות, פולין הפכה להיות סוג של "הארץ מובטחת" עבור חובבי הקראפט הישראלים. אם פעם היינו מסתכלים בהערצה עיוורת רק לכיוון מערב (ארה"ב) או צפון-מערב (הממלכה המאוחדת), היום ברור לכולם שגם מדינות מזרח אירופה הן מעצמת קראפט מודרניות, תוססות, וכאלו שלא מפחדות לקחת סיכונים.

אחרי שהחך הישראלי כבר התרגל (והתאהב) בשמות כמו Pinta או Funky Fluid, החברים ב"פרוטרי קראפט בירס" (Protary's Craft Beers), שמחזיקים את האצבע על הדופק של הסצנה האירופאית, החליטו לרענן לנו את המקררים עם שחקן חיזוק חדש ומבטיח: Moon Lark.

מינימליזם בחוץ, מקסימליזם בפנים

מבט אחד על הפחיות של Moon Lark מספיק כדי להבין את הגישה. העיצובים נקיים, מודרניים, כמעט הייטקיסטים. אין כאן איורים עמוסים של שלדים, מפלצות כשות או נופים פסיכדליים. המסר הוא ברור: המהות היא הנוזל שבפנים. והסלוגן שמלווה? "בירה בטעם בירה".

האמירה הזו יכולה להישמע בומרית ומיושנת, בעידן הסוער של סמודי-סאוור בתיבול כל הבא ליד שמרגיש כמו גרבר, או סטאוטים אימפריאליים שמרגישים כמו פרוייקט גמר בקורס קונדיטוריה. אבל דווקא בתוך הרעש הזה, ההצהרה של Moon Lark היא סוג של עוגן. היא מבטיחה חזרה לבסיס, אבל בסטנדרט המודרני הגבוה ביותר. זה אומר לתת כבוד לחומרי הגלם – מים, לתת, שמרים, ומעל הכל: המון, המון כשות איכותית.

ואהבתי את שתיהן, אלי, זו שלי היתה וזו שלי, ככה באו לי צרות טובות….

מה שתפס לי את העין במיוחד במשלוח הבכורה הזה, הוא האיזון המרשים וההצהרתי בין שני העולמות שנאבקים על ליבו של חובב ה-IPA: העולם "החדש", העכור והג'וסי (Hazy), מול העולם "הישן", הצלול והמריר (West Coast).

בואו נפרק את מה שנחת כאן

האסכולה הישנה: הרנסנס של ה-West Coast IPA

יש משהו מרגש בלראות פחית כסופה חדשה שמבטיחה בגאון בירה צלולה, מה שחלק מחובבי הקראפט כבר תופסים כגנאי. אחרי שנים של עכירות, החך שלנו מתחיל לדרוש שוב את השלוק הנקי הזה, את המרירות החדה שחותכת את הטעמים על הלשון ומנקה אותה לקראת הלגימה הבאה. Moon Lark מספקים כאן שתי פרשנויות לסגנון:

  • Bush (6.5%): זוהי ווסט קוסט קלאסית, כמעט נוסטלגית. הבחירה ב-"סימקו" (Simcoe) וב-"קולומבוס" (Columbus) ככשות דומיננטיות, לצד "אקוואנוט" (Ekuanot), זורקת אותנו למחוזות האורנים, השרף, והאדמתיות (Dankness). זו בירה שלא מתנצלת על המרירות שלה, עם גוף שמתואר כצלול ו"קריספי". זו הבירה שאתם רוצים ליד ההמבורגר או הפיצה שלכם.

  • Prime (6.8%): האחות המודרנית יותר של ה-Bush. כאן המבשלה משתמשת ב"נשק יום הדין" – גרסאות קריו (Cryo) של כשות. למי שלא מכיר, קריו היא אבקת לופולין (החומר הפעיל) מרוכזת, שמאפשרת לקבל את כל השמנים הארומטיים והטעמים של הכשות, בלי החומר הצמחי (העלים) שלפעמים נותן טעמי לוואי "ירוקים" מדי, ומגדיל פחת כי הוא סופג בירה. השילוב של אלדורדו וסיטרה בקריו מבטיח פצצת טעם פירותית, אבל עדיין על בסיס יבש, מריר וחד.

הענן הטרופי: Hazy IPA בגישה בוגרת

אי אפשר להתעלם מהסגנון ששולט בעולם כבר חצי עשור. אבל גם כאן, נראה ש-Moon Lark מנסים לעשות את זה קצת אחרת. לא עוד סתם מיץ פירות מתוק, אלא בירות עכורות עם מבנה, עם גוף, ועם שימוש חכם בזני כשות חדשניים.

  • ZigZag (DIPA – 7.6%): הגרסה הדאבלית והחזקה בחבורה. בסגנון הזה, האתגר הוא להחביא את האלכוהול הגבוה מאחורי מסך של טעמים, כדי שהבירה תישאר "מסוכנת" וקלה לשתייה. השילוב כאן הוא קלאסיקה מודרנית: סיטרה ומוזאיק שנותנים את הבסיס הטרופי-הדרי המוכר, אבל התוספת של סברו (Sabro) היא הטוויסט. סברו הוא זן כשות "מקטב" – יש שמשוגעים עליו ויש שפחות מתחברים – כי הוא מביא איתו טעמים ברורים של קוקוס, שמנת, ולפעמים אפילו נגיעות של מנטה או ארז. בתוך DIPA עשירה, הוא יכול לתת תחושת קרמיות מדהימה.

  • Reef (6.3%): כאן הכוכבים הם ה"טאלוס" (Talus) וה"סטראטה" (Strata). אלו זני כשות מהדור החדש, שנותנים ארומות מורכבות יותר מסתם "מנגו-פסיפלורה". הטאלוס ידוע בטעמי אשכולית ורודה, ורדים ועץ אלון, בעוד הסטראטה מביאה איתה המון פירות יער ותחושת "Dank" עדינה. התיאור של המבשלה מדבר על "סיומת קטיפתית ומתקתקה", שזה בדיוק ה-Mouthfeel שאנחנו מחפשים ב-NEIPA טובה.

  • Slice & Shade (6.3%): שתי ואריאציות נוספות על הנושא, שמשחקות עם הרכבי כשות שונים (שימו לב לנוכחות של ה-Sentinel). ה-Slice נותנת דגש חזק שוב על הסברו (לחובבי הקוקוס!), בעוד ה-Shade כנראה הולכת לכיוון מאוזן יותר.

בשורה התחתונה

מעניין לראות שלמרות הכל – "מירוץ החימוש" לא עוצר והמדפים שלנו ממשיכים להתמלא במותגים איכותיים, ושהיבואנים לא נחים על זרי הדפנה. Moon Lark נראית כמו מבשלה שמבינה עניין, לא מתפזרת ליותר מדי גימיקים, אלא מתמקדת בלעשות IPA – על כל גווניו – בצורה המדויקת והנקייה ביותר.

לרוויה, ונתראה בסיבוב הבא!

יוחאי מיטל