ההיסטוריה הגנוזה של משפחות הבירה היהודיות בשואה

בירה ושואה.

מה הקשר?

בדרך כלל, הדיסוננס בין תרבות הבירה שלנו – שמקושרת מיד לחבר'ה, אסקפיזם, פנאי ותענוגות – לבין מוראות השואה, צורם מטבעו. הרי מה לבירה קרה ולתופת?

אבל השנה, כשמוסד 'יד ושם' בחר להתמקד בנושא "המשפחה היהודית בשואה", החלטתי שהגיע הזמן לבחינה מחודשת של פרק היסטורי, כלכלי וסוציולוגי שכמעט ונשכח לגמרי. אם מתחקים קצת אחר ההיסטוריה, מגלים שהמעורבות של יהדות אירופה בתעשיית הבירה והאלכוהול ממש לא הסתכמה בכמה אנקדוטות שוליות. היא הייתה אימפריה של ממש.

הכתבה הזו מגוללת את עלייתה והפלתה של אותה אימפריית אלכוהול יהודית. זהו סיפור על השליטה שלנו בענף, מגידול חומרי הגלם, ייצור מקומי, ועד לחדשנות טכנולוגית פורצת דרך שעיצבה את התעשייה כמו שאנחנו מכירים אותה היום. וכן, זהו גם סיפור על האופן השיטתי והאכזרי שבו מכונת ההשמדה והביורוקרטיה הנאצית גזלה, הלאימה והחריבה את תעשיית הבירה היהודית, תוך ריסוק התא המשפחתי שעמד בבסיסה.

מונופול האלכוהול

כדי להבין איך קהילה שהיין הוא משקה הפולחן שלה, ושכרות נחשבת בה לתופעה מוקצית, הופכת לבעלת השליטה בתעשיית הבירה והאלכוהול – צריך לחזור אחורה בזמן ולהבין את התנאים שאפשרו לזה לקרות.

הפרדוקס ההיסטורי הזה נולד בגלל חוקי מסחר נוקשים ואנטישמיות ממוסדת שרווחו באירופה הרבה לפני הנאצים.

בפולין ובליטא, בין המאות ה-16 וה-18, הכלכלה נשלטה על ידי אצולת קרקעות.

מחד, עלינו, היהודים, נאסר חוקית לרכוש אדמות חקלאיות, ומאידך נזרקנו החוצה מהגילדות המקצועיות בערים.

ככה מצאנו את עצמנו בנישה כלכלית ייחודית.
האצולה הפולנית (ה'שלאכטה'), שנתקעה עם עודפי תבואה עצומים וחיפשה דרך להרוויח, זיהתה שלהתסיס את התבואה לאלכוהול משתלם הרבה יותר מלמכור אותה כדגנים ללחם.
ומי ינהל להם את הפונדקים ומבשלות הבירה? פה בדיוק נכנסו היהודים לתמונה: הם היו צריכים כוח אדם משכיל שיודע לנהל הנהלת חשבונות, ובעיקר – אנשים פיכחים, שלא ישתו את כל התוצרת. היהודים, עם אורח החיים המסורתי והסלידה הקהילתית משתייה לשוכרה, היו השידוך המושלם.

כך התגבש מודל שנקרא "פרופינציה" (Propinacja) – מערכת שבה האצילים החכירו ליהודים את הזכויות הבלעדיות לייצור ומכירת אלכוהול.
והגל הזה סחף את כולם: עד לאמצע המאה ה-19, כמעט כל הפונדקים ובתי המרזח בפולין נוהלו על ידי משפחות יהודיות. ההערכות מדברות על כך שבין שליש לחצי מיהודי פולין התפרנסו מהתעשייה הזו!
תחשבו על זה רגע, רוב יהדות העולם התרכזה אז במזרח אירופה, מה שאומר שכרבע מכלל העם היהודי עסק, במישרין או בעקיפין, בתעשיית הבירה והאלכוהול. וזו לא הייתה תעשייה של תאגידים קרים, אלא עסקים שכל התא המשפחתי עבד בהם וגוייס אליהם יחד.

המהפכה התעשייתית: כשבירה, הון ומדע נפגשים

בזמן שבמזרח אירופה התעשייה נשארה באופי אגררי ומבוזר, אזי שבמרכז אירופה – בעיקר בגרמניה ובאוסטריה – היזמות היהודית עמדה בחזית המהפכה התעשייתית.
האמנציפציה של המאה ה-19 אפשרה למשפחות יהודיות להשתלב, להשקיע הון ולהוביל מעבר היסטורי מבישול מסורתי לייצור תעשייתי, מודרני ומבוסס מדע בקנה מידה עולמי.

הברון יאקוב פון-הירש הוא דמות מפתח בסיפורנו.
למרות התנגדות עזה במשך שנים מצד מבשלות קטנות במינכן, הוא ייסד לבסוף את "מבשלת טירת פלאנג" (Planegg) והניח את התשתית לייצור תעשייתי שיטתי בגרמניה כולה.

באופן דומה, מוריץ גוגנהיימר, היו"ר היהודי של מבשלת הפאר 'לוונבראו' (Löwenbräu – שאנחנו נהנים מהתוצרת שלה עד היום), השכיל לרתום את רשת הרכבות המתפתחת בגרמניה. הוא הפך את המבשלה מיצרן מקומי ליצואנית הבירה הגדולה ביותר, ופרץ בכך את המחסום הגיאוגרפי שבין נקודת הייצור לצריכה.

ב-1895 רכש ג'וזף שולן מבשלה בפשיטת רגל. לאחר מכן, בסדרת רכישות ומיזוגים של מבשלות שנחלשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה רכשו גם את מבשלת לוונבראו והתאגדו תחת המותג שלה, שהיה מפורסם יותר. כך הפכה מבשלת לוונבראו למבשלת הבירה הגדולה בגרמניה דאז.
עם עליית הנאצים לשלטון הוכרחו כל היהודים שעבדו במבשלה לוותר על חלקם ועל משרתם, ולהתפטר. המבשלה הועברה לחזקתם של גרמנים ארים בתהליך ה"אריזציה".
ג'וזף שולן נפטר בטירתו, שגם היא הוחרמה לאחר מכן על ידי הנאצים. בנו, פריץ, שניהל את המבשלה, נשלח למחנה הריכוז דכאו.
פריץ שרד את המלחמה, וב-1948 הוחזרה אליו הטירה. פריץ חזר לעסוק בתעשיית הבירה אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של לפני המלחמה, והעסקים נמכרו.
הרמן שולן, שכנראה חזה את ימי המלחמה הקשים, נמלט עם משפחות לניו-יורק בשנת 1935, שם הפך למנהל של מבשלת ריינגולד ("Rheingold Brewery") מברוקלין, שהוקמה אף היא על ידי מהגרים יהודיים מגרמניה. המבשלה היתה פופולארית ביותר והבירה שלה אף הפכה לבירה הרשמית של קבוצת הבייסבול ניו-יורק מטס.

למרבה האירוניה, גם ספל הבירה מחרס (Beer Stein) שכל כך מזוהה היום עם פולקלור גרמני-בווארי אותנטי, הוא בכלל פרי פיתוח שיווקי של יזמים יהודים מהמאה ה-19.
עם המעבר האיטי של יהודים מהאיזורים הכפריים אל הערים הגדולות – חיפשו צעירים הזדמנויות עסקיות. הם מצאו אחת – טרנספורמציה של הסטיין הגרמני הפשוט, החלק והעירום – ליצירת אמנות מעוטרת בשלל אלמנטים. ב-1880 כבר היו חמש חברות שייצרו כוסות סטיין למכירה לתיירים – כולן בבעלות משפחות יהודיות.

התרומה היהודית לתיעוש הבירה לא עצרה רק בייצור ובמסחר של הבירה המוגמרת. גם המסחר העולמי של חומרי הגלם – ובעיקר גידול וסחר בכשות (Hops) – נשלט כמעט לחלוטין מנירנברג על ידי משפחות בורגניות יהודיות.

1516, הרבה לפני עליית הנאציזם, מוכרת כשנה בה נחקק "חוק טוהר הבירה הבווארי", אשר פסל את כל הצמחים לתיבול בירה, למעט כשות. מהלך זה, באופן מובן, העלה מאוד את הדרישה לחומר הגלם.
מהלך נוסף שהתרחש באותה תקופה הוא הגליית היהודים אל האיזורים הכפריים, החוצה מן הערים הגדולות, בהן לא היו רצויים.
אובדן המקצוע והמגורים והמעבר לאיזורים הכפריים – העמידו בפני היהודים את הצורך לפנות לאופק מקצועי חדש. הדבר עלה בקנה אחד עם הדרישה המיידית לכשות בשוק הבירה. היהודים הפכו למגדלי וסוחרי הכשות הכמעט בלעדיים בגרמניה.

משפחת הסוחרים הופף (Hopf = כשות), שצמחה מעוני, הפכה במחצית השנייה של המאה ה-19 לאצולה כלכלית ועירונית. ההון שהם צברו שימש לא רק לניעות חברתית, אלא מימן פילנתרופיה ענפה בסביבה וטיפח דורות של מדענים ואפילו דמויות מפתח בתנועה הפמיניסטית הגרמנית המוקדמת.

גם במקרה זה, עם עליית הנאציזם, הוחרמו העסקים ושטחי הגידול מידי היהודים, ששלטו לחלוטין בשוק.
לאחר המלחמה, חזרו שתים מאותן משפחות יהודיות לגרמניה ושבו לעסוק בתעשיית הכשות: משפחת סטיינר ומשפחת פרומס. ב-1960 פיתחה החברה של משפחת פרומס את תהליך הפיכת הכשות לאבקה ודחיסתו לכופתיות. מהלך זה שינה את פני התעשיה לחלוטין, והיום צורת השימוש הנפוצה והעיקרית.
החברה של משפחת סטיינר היא היום אחת משתי החברות החזקות מאיזור בוואריה – שמה שונה ל"הופסטיינר" ומוצריה מיובאים לישראל לשימוש בתעשיית הבירה המקומית.
שתי החברות, ושתי המשפחות, אגב, כבר אינן יהודיות.

"אריזציה": המנגנון הפיננסי של ההשמדה

החורבן של אצולת הבירה והכשות התרחש בשלבים, עוד לפני שהחלו לפעול תאי ההשמדה.
המשטר הנאצי הפעיל מנגנון מוסדי וביורוקרטי שיטתי שכונה במילות תעמולה מכובסות "אריזציה" (הלאמה לידיים "אריות"). המטרה הייתה מובהקת: הפקעה ונישול של רכוש, נדל"ן, תעשייה והון רוחני מידיים יהודיות, והעברתן לידי המשטר.

זה היה שוד כלכלי מאורגן ורחב היקף באצטלה חוקית. תעשיינים אולצו באיומים למכור את מפעל חייהם לגורמים אריים בנזיד עדשים. הנישול לא חס גם על פטנטים: המנגנון הציני אילץ את כל הגברים היהודים להוסיף את השם "ישראל" לתעודת הזהות, מה שהקל על הפקידים לזהות יהודים בטפסים ולדחות על הסף בקשות פטנטים של ממציאים יהודים ולנכס את הטכנולוגיות שלהם לגרמניה.

כאן אנחנו פוגשים את התעשיין איגנץ נכר. נכר היה יזם גאון שהפך את מבשלת 'אנגלהרדט' לאחד מתאגידי הבירה הגדולים בגרמניה. יותר מזה – הוא היה מחלוצי היישום התעשייתי של פסטור בירה, פריצת דרך שאפשרה להאריך את חיי המדף של הבירה ולשנע אותה ארצית.
ב-1934, גזלו ממנו הכל. האירוניה הטרגית הגיעה לשיאה במהלך המלחמה: המפעל המודרני שלו הוסב למעין מחנה של עבודת כפייה, שבו אלפי שבויי מלחמה איטלקים הועבדו בפרך כדי לייצר כמויות של בירה לחיילי הוורמאכט ולתדלק את מכונת המלחמה.

בדרום, בווינה, הסיפור של מוריץ פון קופנר חושף דפוס זהה.
קופנר, בן למשפחת תעשיינים, פילנתרופ והבעלים של מבשלת 'אוטקרינגר' (Ottakringer), חווה פלישה של פלוגות הסער של ה-SA למבשלה ימים ספורים אחרי סיפוח אוסטריה ב-1938. קופנר הקשיש נאנס למכור את התאגיד תחת איומים. מיד אחרי אישור "המכירה", הוטל עליו מס "בריחה" דרקוני של 3 מיליון רייכסמארק רק כדי שיוכל להימלט לשווייץ, שם הוא הלך לעולמו שנה לאחר מכן כפליט חסר כל.

מחבית הבירה לילדי טהרן: מבשלת האחים טייטל

בזמן שבגרמניה ואוסטריה הלאמת המבשלות התעטפה באצטלה ביורוקרטית-משפטית, במזרח פולין הנישול התבצע בברוטאליות צבאית מדממת. הסיפור הטראגי של "מבשלת האחים טייטל" הוא ממש מיקרוקוסמוס למה שקרה שם.

המבשלה של האחים זינדל ואיצוק טייטל, הייתה מתקן ייצור מתקדם שהפיק כ-60,000 הקטוליטר בשנה והעסיק עשרות פועלים יהודים ופולנים. איצוק, ה"ברומאסטר", אפילו נסע ורכש את הכשרתו באקדמיה לתסיסה במינכן.

עם פרוץ המלחמה וכיבוש העיר, זינדל מילט את אשתו וילדיו מזרחה. אחרי תלאות מצמררות שכללו גירוש, עבודות כפייה בסיביר ונדודים מפרכים, הילדים שלו הגיעו לטהרן. משם, כחלק מקבוצת המוכרת כ"ילדי טהרן" – הם מצאו את דרכם לארץ ישראל. אחיו איצוק, לעומת זאת, נלכד ונרצח יחד עם משפחתו בביאליסטוק.

במקביל, הגסטפו הפקיע את מבנה המבשלה המפואר, והסב את מרתפי הקירור העמוקים (שנועדו ליישון לאגר) למטה חקירות ולמתקן כליאה ועינויים. ב-1944, רגע לפני הנסיגה, הגרמנים פוצצו את המבנה עד היסוד כדי להעלים ראיות. כיום ניצב על הקרקע בית ספר.

מכל הפלדה בטרנוב: חיים בתוך מיכל תסיסה

בתוך כל התופת הזו, בעיר טרנוב שבפולין, הייתה גם נקודת אור אחת.

העיר שסבלה אלימות וגירוש, אירחה במרכזה מבשלת בירה קטנה שנוהלה על ידי מריה גורסקה – אלמנה פולנית קתולית. מריה לא הייתה חברה בשום מחתרת; היא פשוט פעלה מתוך צו מצפון הומניטרי טהור.

כשהאקציות התחילו, מריה הציעה בסתר מחסה במבשלה למשפחת לייבוביץ' – זוג הורים ושלושת הילדים שלהם. הפתרון להחביא משפחה שלמה בתוך מפעל תעשייתי היה הברקה לוגיסטית: היא רוקנה, ניקתה ופתחה את אחד ממיכלי התסיסה הענקיים, ואליו נדחסו בני המשפחה.

13 חודשים הם הסתתרו בתוך תא הפלדה הזה. הם שרדו תנאים של קור כבד, חום מחניק וחשכה מוחלטת. הממד הסוריאליסטי והמטלטל ביותר בסיפור הזה הוא שממש מסביב למיכל, התנהלה שגרת החיים התעשייתית: קציני SS וחיילים גרמנים פקדו את המבשלה, ערכו ביקורות, שתו בירה טרייה וצחקו, בלי להעלות על דעתם שמאחורי דופן המתכת חיה משפחה שלמה שנידונה להשמדה.

מריה גורסקה נלכדה לבסוף באוגוסט 1944 ונשלחה למחנות הריכוז ראוונסבריק ושטוטהוף, משם שרדה בנס. באורח פלא, גם כל בני משפחת לייבוביץ' שרדו את המלחמה.

(סיפור זה מתועד בסרטון היוטיוב המצורף, אך לא מצאתי לו סימוכין נוספים, אם אתם מכירים עוד פרטים אודות המקרה – אשמח לשמוע)

"לחיים"

התבוננות בהתפתחות תעשיית הבירה כפי שאנו מכירים אותה היום, דרך עדשת יהדות אירופה, מחייבת אותנו להכיר גם בהקשר האנושי הלא מספיק מוכר שמרחף מעליה. התיעוש המואץ, תהליכי הפסטור פורצי הדרך, ומסורות הצריכה המאפיינות את עולם הבירה הקלאסי כיום – אינם מנותקים מסיפורים על קניין שנגזל, מפעלים שהופקעו, הון רוחני שנמחק, ומשפחות שנגדעו באבחה ביורוקרטית אחת של אידיאולוגיה קטלנית.

המורשת של המשפחות שחרבו – משפחת טייטל, הופף, קופנר, נכר וגוגנהיימר – לצד סיפור ההישרדות הבלתי ייאמן של משפחת לייבוביץ' במיכל התסיסה בטרנוב, מהווה סמל איתן לניצחונו ולכוח עמידתו של התא המשפחתי היהודי מול פני מכונת הרשע והדה-הומניזציה הקיצונית ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית.

בואו נזכור, לא נשכח, נשיק כוס של בירת קראפט מקומית, ונדע שאותה ברכת 'לחיים' היא הרבה מעבר לאמירת שלום טקסית.
זוהי הכרזה סוציולוגית-היסטורית זקופת קומה.
זו הוקרה לפועלן וחזונן של אותן משפחות, ולעובדה הבלתי ניתנת לערעור כי אפילו בתוככי החשכה המוחלטת ביותר של מרתפי הגסטפו ומיכלי הפלדה הקפואים, החיים עצמם סירבו לגווע, המשיכו לתסוס – וניצחו.

יוחאי מיטל