אני רוצה בירה מסוג עם גוף , וגיזוז .

אני רוצה שתחושת האלכוהול תהיה , והמרירות .

סקירות

סיירה נבאדה: איך מדע, חקלאות ומסורת משנים את מה שאנחנו שותים

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

הכנסת פורטפוליו הבירות הרשמי של סיירה נבאדה (Sierra Nevada) לישראל על ידי חברת 'Protary's Craft Beers' היא לא עוד השקה שגרתית של מותג על מדף רשתות השיווק או בחנויות האלכוהול המובחרות. עבורנו, צרכני הבירה המושכלים, מדובר באירוע בעל חשיבות מקצועית בשוק הקראפט המקומי.

בעולם שבו ה-FOMO שולט, תרבות הבירה רוויה לעיתים במותגים צעירים המנסים לצעוק הכי חזק, לצייר תוויות פרועות ולקרוא תיגר על המוסכמות – האתגר האמיתי שניצב בפנינו הוא לזכור, להכיר ולהעריך מאיפה הכל התחיל. סיירה נבאדה צריכה להתקבע בתודעה של כולנו בתור "המקור" – האבא והאמא של כל מה שאנחנו קוראים לו היום "בירת קראפט אמריקאית".

כדי להבין מדוע המבשלה הזו היא אבן הראשה של תרבות הקראפט, צריך ללכת אחורה אל שנות ה-80, אבל בה בעת להסתכל קדימה אל הטכנולוגיות המהפכניות שהם מפתחים ברגעים אלו ממש. קחו לכם כוס מתאימה, תמזגו משהו קר, ובואו נצלול פנימה אל ההנדסה והביולוגיה של תעשיית הבירה.

משאריות של מחלבות: שנת 1980

שנת 1980 הייתה ללא ספק נקודת שפל אפרורית בתעשיית הבירה האמריקאית. רוב מוחלט של הבירות שנמכרו בארצות הברית היו לאגרים בהירים, תעשייתיים, דלילים ונטולי כל אופי, שיוצרו על ידי תאגידי ענק. התעשייה המסורתית נמחקה כמעט לחלוטין, ונותרו בה רק כ-40 מבשלות ותיקות ברחבי ארה"ב, שרובן נאבקו לשרוד וניסו לחקות את הלאגרים ההמוניים.

בתוך השממה הקולינרית הזו, בחור צעיר בשם קן גרוסמן (Ken Grossman), שחקר כימיה ופיזיקה באוניברסיטה, והיה חובב בישול בירה ביתי נלהב מדי, החליט שבירה יכולה וצריכה להיות משהו אחר לגמרי. גרוסמן, שכבר מגיל צעיר היה ידוע כמי שמפרק מוצרי חשמל כדי להבין איך הם פועלים, היה מרותק לאלכימיה של התסיסה ולעולם החקלאי העשיר של הכשות. אז הוא ניהל חנות לציוד בישול ביתי בעיר צ'יקו שבקליפורניה, אך החלום האמיתי שלו היה להקים מבשלה מסחרית שתייצר בירה איכותית ללא פשרות. אלא מה? הבנקים סירבו לתת לו הלוואה, שכן פתיחת מבשלה קטנה באותם ימים נחשבה להתאבדות כלכלית מול תאגידי הענק.

ללא הון התחלתי לרכישת ציוד בישול מודרני ומקצועי מגרמניה או אנגליה, נולדה הרוח האמיתית של סיירה נבאדה: חדשנות מתוך אילוץ (הצורך הוא אבי ההמצאה?) והבנה הנדסית עמוקה. גרוסמן התחיל לאסוף ציוד ממחלבות נטושות, מיכלי נירוסטה שחוקים וחלקי חילוף ממגרשי גרוטאות. הוא ריתך, חתך, התאים והרכיב בעצמו את מערכת הבישול הראשונה של המבשלה (אני תמיד מדמיין פה מונטאז' מעבר בסגנון איירון מן).

אילוסטרציה
אילוסטרציה

בספר שלו – Beyond the Pale, המגולל את סיפורה של המבשלה, מסופר למשל על אחד המקרים בו הוא רכש מכונת ביקבוק ישנה משנות ה-40 ששימשה למשקאות קלים, רק כדי לגלות שהיא יוצרה עם הלחמות עופרת מסוכנות לבריאות. הוא נאלץ לפרק אותה לגורמים, להשליך את חלקי העופרת לפח, ולבנות אותה מחדש בעבודת נמלים כדי שתתאים לסטנדרטים המחמירים של בירה. ואני עוד ראיתי בעצמי גיבור כשהחלפתי מפחית לחץ מטמבוריה במכונת הביקבוק במבשלה.
הגישה הזו – ההיכרות האינטימית עם כל צינור, משאבה ושסתום – יצרה אובססיה לשליטה בתהליכים שהפכה ל-DNA הבלתי מתפשר של סיירה נבאדה עד היום.

הפייל אייל ששינה את העולם

ציוד בישול, משוכלל ככל שיהיה, הוא רק האמצעי; הבירה היא המטרה (וחלק יאמרו שגם היא רק אמצעי) . גרוסמן רצה לבשל בירה שתבליט את המרכיב שהוא הכי אהב, אך כזה שכמעט לא זכה לבמה ראויה באמריקה של אותם ימים: הכשות. באותם זמנים, חקלאים גידלו בעיקר זנים כמו "קלאסטר" (Cluster) או זנים אירופאיים "אצילים" נטולי ארומה מובחנת, והשימוש בכשות היה קמצני ונועד רק ליצירת מרירות בסיסית כדי לצאת ידי חובה.

בחיפוש אחר כשות עם הפרופיל המושלם, גרוסמן נסע אישית לעמק יאקימה (Yakima) שבוושינגטון כדי לבחור דוגמאות כשות. שם הוא נתקל בזן חקלאי שפותח בשנות ה-60 וה-70 על ידי משרד החקלאות האמריקאי ואוניברסיטת אורגון, ושוחרר רשמית לשוק ב-1972 במטרה עיקרית להיות עמיד למחלות. שמו של הזן הזה היה קסקייד (Cascade). הזן הזה זכה להתעלמות גורפת מצד המבשלות הגדולות, שראו בארומה שלו משהו "לא מעודן" ופראי מדי ביחס לזנים האירופאיים המוכרים.

אבל גרוסמן זיהה בקסקייד אוצר. לזן הזה היה פרופיל שמנים אתריים יוצא דופן ובכמות גבוהה (יחסית), שהעניק לתירוש ארומות מתפרצות של אשכולית, פירות הדר ומחטי אורן. גרוסמן החליט להשתמש בקסקייד לא רק למרירות הראשונית, אלא בכמויות פנומנליות (שוב, יחסית לאז) גם בסוף התהליך כדי למקסם את הארומה, תוך התעקשות מוחלטת להשתמש רק בפרחי כשות שלמים (Whole-cone hops) ולא בתמציות או בכופתיות מעובדות.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

התוצאה ההיסטורית הייתה סיירה נבאדה פייל אייל (Sierra Nevada Pale Ale), שהושקה בסוף 1980. הבירה, שמכילה 5.0% אלכוהול ורמת מרירות של 37 IBUs (נתון חסר תקדים באותם ימים, שגורם לחובבי ה-IPA של היום לחייך), התקבלה בהתחלה בשוק בהלם (🥁) מוחלט. צרכני הלאגר האמריקאים היו כל כך רגילים לבירות מימיות, שרבים מהם נרתעו מהמרירות הארומטית העוצמתית שלה. כשהוא ניסה למכור את הבקבוקים הראשונים בברים המקומיים "90 אחוז מהאנשים שנאו אותה". אך במהרה, אותם עשרה אחוזים נותרים שלא שנאו אותה, אלו שהתאהבו בה, הפכו אותה לבנצ'מרק של הסגנון, עם איזון (שהיום חלק יחשיבו כשמרני) בין מרירות, מתיקות, כשות ונגיעת לתת קרמל. גרוסמן אף יישם בה שיטה מסורתית של תסיסה שנייה בבקבוק (Bottle Conditioning) – תהליך של הוספת מנה מדודה של שמרים חיים וסוכר רגע לפני הביקבוק, מה שמייצר גיזוז טבעי לחלוטין, שומר על טריות הנוזל לאורך זמן ומאפשר לטעמים להתפתח עד היום, פייל אייל של סיירה נבאדה נחשבת לאבן הראשה שהגדירה מחדש את החך האמריקאי והעולמי.

עליונות טכנולוגית ב-2026

אפשר היה לחשוב שמבשלה עם כזו היסטוריה ומורשת תנוח על זרי הדפנה, תשען אחורה ותמשיך למכור רק נוסטלגיה. אבל כדי להוכיח שהמבשלה אינה קופאת על השמרים (הא!) ונחשבת למובילה טכנולוגית בלתי מעורערת, מספיק להתבונן על היצירה החדשה שלהם: סדרת ה-Trail Pass. בירה זו היא התשובה של המבשלה לטרנד הגלובלי של בירות נמוכות וללא אלכוהול. וממצבת את סיירה נבאדה כחלוצים ומתווי דרך גם בשנת 2026.

הסיפור של ה-Trail Pass מתחיל בסיור מקצועי שקן גרוסמן ערך בגרמניה לפני מספר שנים. הוא נחשף שם לתרבות הבירות ללא אלכוהול, שזוכה שם לכבוד רב, וחזר לצוות הפיתוח שלו בארה"ב עם הנחיה ברורה: "הם יכולים לעשות את זה מצוין שם, אז למה שאנחנו לא נוכל לעשות את זה כאן?". ההנחיה ה"פשוטה" הזו הולידה חמש שנים של מחקר ופיתוח אגרסיבי.

יצירת בירה ללא אלכוהול היא אתגר ביוטכנולוגי ומולקולרי מסובך ביותר שניצב היום בפני מבשלים. רוב התעשייה המסורתית (ובעיקר התאגידים הגדולים) מתמודדת עם האתגר הזה באמצעות שיטות הנדסיות אגרסיביות: זיקוק בוואקום שמנדף את האלכוהול בחום, או סינון דרך ממברנות שמפלטר את האלכוהול החוצה. הבעיה הקריטית בשיטות הללו היא שהן "אלימות" לנוזל האהוב שלנו. שאיבת האלכוהול שואבת החוצה גם את התרכובות הארומטיות העדינות של הכשות והלתת, ומשאירה משקה דליל שלעיתים סובל מטעמי לוואי מתכתיים, פנוליים או שמזכירים תירס מבושל (מה שמבשלות גדולות ממסכות עליו עם תוספת תמציות "בטעם בירה"), ואילו הסינון בממברנות פוגע בגוף. שלא לציין שהמחסור באלכוהול עצמו משנה את תחושת הפה ואת תכונות ראש הקצף.

בסיירה נבאדה החליטו לגשת לבעיה מהשורש הביולוגי: במקום "להוציא" אלכוהול מבירה רגילה, הם מונעים את היווצרותו מראש.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

אזהרה: בירגיקיות ברמה גבוהה לפניכם.

איך עושים את זה? ראשית, דרך שליטה מוחלטת בטמפרטורות של שלב המאשינג (Mashing), כך שהאנזימים מפרקים את עמילני הלתת אך ורק לסוכרים פשוטים, ומונעים כמעט לחלוטין את היווצרות המלטוז (שהוא "ספק" פוטנציאל האלכוהול העיקרי של שמרים רגילים).
אך הקלף המנצח האמיתי טמון במיקרוביולוגיה. סיירה נבאדה חברה למעבדות Lallemand העולמיות – יצרנית שמרים מובילה – ושילבה זן שמרים ייעודי. הזן הזה מתוכנת לאכול רק את הסוכרים הפשוטים, ונעצר באופן טבעי רגע לפני שרמת האלכוהול חוצה את סף ה-0.5% – והכי חשוב, הוא עושה זאת מבלי לייצר את תוצרי הלוואי הלא-נעימים שמאפיינים שמרים חלשים (טעמים של תירוש בירה וקרטון).

(במאמר ביניים אגלה לכם שהיום אני עובד עם סטארטאפ ישראלי שפותר את אותה בעיה בדרך אחרת. אם אזכה לראות שת"פ שלהם עם סיירה נבאדה מבחינתי אפשר לחתוך לפנסיה)

אל תוך בסיס התירוש הנקי הזה, ב-Trail Pass IPA שהגיעה לארץ, סיירה נבאדה מבצעת "הפצצת כשות" אגרסיבית בטכניקת דריי-הופינג. הם משתמשים בזנים מודרניים ועוצמתיים כמו אמרילו (Amarillo) ו-CTZ, יחד עם הקסקייד הקלאסי. התוצאה, בעיני, היא נפלאה: בירה עם גוף קל אך לא דליל, מרירות יציבה וארומות מחטי אורן והדרים, שמרגישה בדיוק כמו הקראפט שאתם אוהבים, ללא פשרות, ועם פחות מ-0.5% אלכוהול. תענוג אמיתי.

שאר הפורטפוליו: מה תמצאו עכשיו על המדפים בישראל?

כאמור, הפורטפוליו שיובא כעת לישראל מציע הזדמנות לשלוף מהמקרר את ההיסטוריה ואת העתיד גם יחד. מלבד הפייל אייל האיקונית וה-Trail Pass הביוטכנולוגית, הייבוא הנוכחי כולל פנינים נוספות ששווה להתעכב עליהן:

Torpedo Extra IPA: זוהי בירת IPA חזקה (7.2% אלכוהול) ואגרסיבית המהווה "הפגנת כוח" טכנולוגית נוספת. כדי לקבל מקסימום ארומה מפרחי הכשות השלמים מבלי לספוג מרירות עפיצה וצמחית (מה שקורה לרוב בהשרייה סטנדרטית של כשות), המציא קן גרוסמן מתקן שזכה לשם "Hop Torpedo". מדובר בגליל נירוסטה ענק אליו דוחסים פרחי כשות שלמים. המבשלה מזרימה את הבירה דרך הגליל בסירקולציה תחת לחץ מבוקר וטמפרטורה ספציפית, וכך שואבת אל תוך הנוזל כמויות פסיכיות של שמנים ארומטיים טהורים של אורן והדרים. היום מתקנים כאלה משמשים אצל מבשלות קראפט רבות, אפילו כאן בארץ הקודש.

סדרת Little Thing: אם מישהו חשב שסיירה נבאדה מפספסת טרנדים מודרניים, הסדרה הזו מוכיחה אחרת. ה-Hazy IPA שלהם היא "פצצת מיץ" מעורפלת, עסיסית ופירותית שלא עוברת סינון. זו בירה שמוכיחה שהמבשלה יודעת להתייצב בחזית סגנונות ה"ניו-אינגלנד" האופנתיים, תוך ביצוע נקי, יציב ומהודק ברמה המקצועית הגבוהה ביותר. שתיתם פעם איזו הייזי בארץ או בחוץ שהשאירה אתכם עם "כוויית כשות" (Hop Burn) בפה? מעין תחושה משולבת של מר-עפיץ-חמוץ-צורב? אז לא ב-Little Thing.

אילוסטרציה
אילוסטרציה

שורה תחתונה

בפעם הבאה שאתם יושבים עם חברים או משפחה ופותחים פחית או בקבוק של סיירה נבאדה, תזכרו שאתם לא שותים סתם עוד בירה בפחית יפה, או גימיק חולף. אתם מחזיקים ביד את התוצר של האדם שהרכיב מבשלה ממיכלי חלב נטושים בגלל שהבנקים לא האמינו בו. אתם שותים היסטוריה חקלאית שגילתה לעולם את זן הקסקייד המופלא שהוליד מירוץ חימוש שנמשך עד היום ליצירת זני כשות יותר מגוונים וקיצוניים, ובאותה נשימה אתם שותים חדשנות ביוטכנולוגית של שמרים היברידיים ומתקני מיצוי כשות מפונפנים. סיירה נבאדה היא גם המקור הבסיסי שהצית את מהפכת הקראפט, וגם החלוצה הטכנולוגית שמובילה אותה אל המחר.

שמחתי מאוד לחבור אל Protary's Craft Beers כדי לכתוב לכם על הבירה, ומזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק "בירה בישראל" שם תהיה אוטוטו פעילות נושאת פרסים על המבשלה.

לחיים,
יוחאי מיטל

 

ברזל, כשות וזיכרון: הסיפור המדהים מאחורי ה-IPA החדשה של בירה תומר

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

בתוך עולם בירות הבוטיק הישראלי, שצומח ובועט (תרתי משמע), יש מותגים שמספרים סיפור של טרואר, יש כאלו שמספרים סיפור של טכניקה, ויש את "בירה תומר", שמספרת את הסיפור של כולנו כאן. למי שעוקב, מותג ההנצחה לזכרו של סמל תומר נגר ז"ל, ה"נגביסט" מגדוד 51, כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף עם ארבעה סגנונות אהובים. אבל הבירה החמישית, שהושקה ממש לאחרונה, מביאה איתה סיפור רקע שהוא תמצית הישראליות בעיניי.

עד היום, סדרת הבירות לזכרו (שכללה את האדמונית, חיטה 675, בלונד וסטאוט) סיפקה מענה יפה לחובבי הסגנונות הקלאסיים. אבל בקהילת הבירה, כמו בקהילת הבירה, תמיד עולה השאלה: "מה עם IPA?". הקהל הישראלי התאהב במרירות ובארומות הכשותיות, והלחץ עשה את שלו.

אבל כשמדובר בבירה תומר, שום דבר הוא לא "סתם עוד מתכון". הסיפור של "תומר בונקר", ה-IPA החדשה שהושקה החודש, הוא, כמו שאומרים – "תמצית הישראליות".

כשמפעל נשק פוגש מיכל תסיסה

הכל התחיל בסיור רשמי במפעל IWI. המשפחה הוזמנה לראות מקרוב את המקום שמייצר את מקלע ה"נגב" המיתולוגי, הנשק שתומר תפעל בגבורה בבוקר ה-7 באוקטובר כשניהל קרב בלימה לבדו בבונקר. אתם בטח מדמיינים סיור טכני וקר, אבל המציאות הישראלית תמיד מפתיעה. במהלך הביקור נוצר קליק מיידי עם מנהלת השיווק של המפעל. בשיחה על החיים ועל האהבה של תומר לבירה, התגלה הפרט שהפך את המפגש הזה למיזם: היא ובעלה הם בשלני בירה ביתיים (Home Brewers) נלהבים. המפגש הזה, במקום שמייצר כלי מלחמה, הוליד יצירה של חיים ושמחה. בעלה של המנהלת חבר למשפחת נגר, ויחד הם רקחו את המתכון לבירה החדשה.

על הבירה עצמה

אז איזו בירה זו בתכלס?

בזמן שהרבה מבשלות הולכות לכיוון ה-Hazy וה-Juicy, כאן קיבלנו IPA מודרנית אבל מדויקת. בניגוד ל-IPA של "הדור הישן" שהתחרו מי תהיה מרה יותר, כאן הכיוון הוא ארומטי ופירותי. השימוש בכשות אמריקאי בשלבים מאוחרים של הבישול (Late Hopping) מעניק לבירה פרופיל של פירות טרופיים והדרים, עם מרירות נעימה שלא משתלטת. זו בירה נגישה מאוד, "Sessionable" אם תרצו, שמתאימה בול לאקלים הישראלי.

הפרטים הקטנים ההברקה הגדולה בעיניי היא הנתון הטכני: הבירה עומדת על 5.56% אלכוהול. מחווה דקה ומדויקת לקוטר התחמושת של הנגב. השם "תומר בונקר" נושא כפל משמעות – הזיכרון הפיזי מהקרב בכיסופים, וההבטחה (או האזהרה?) שמדובר בבירה שתרצו לשמור לעצמכם ("להתבנקר").

איפה משיגים? הבירה הושקה רשמית ב-18.12.25 והיא זמינה לרכישה באתר "בירה תומר" ובחנויות הנבחרות. חשוב לזכור: כל ההכנסות הן קודש להנצחה, תמיכה בחיילים וסיוע לנוער בסיכון – התחום שתומר עסק בו רבות לפני גיוסו.

אז אם אתם מחפשים בירה עם אופי, טעם ובעיקר נשמה ענקית – זה הזמן למלא את המקרר.

לחיים,
יוחאי

טילקוין – בירות חמוצות ליודעי דבר

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

מדהים לומר, אבל יש סיכוי לא רע שאם אתם קוראים את הפוסט הזה, כבר שמעתם את המונח "בירה חמוצה". אם לא – הכל בסדר, תוכלו למצוא על זה הרבה הסברים כאן באתר במילון המונחים ובכתבות האורח של גיל על מקומות מומלצים בבריסל.

בירות טילקוין בישראל. צילום: Nir Langer

הפעם ארצה לספר לכם על אחד ממותגי הבירה החמוצה, או כמו שאנחנו רוצים לקרוא לה: "בירה בתסיסה ספונטנית", הקטנים והמעניינים שהגיעו לישראל: טילקוין.
רגע, למה כתבתי "מותג בירה" ולא "מבשלת בירה"? אני שמח ששאלתם. ובכן, כאן צריך לצאת מהצורה הרגילה שבה אנחנו חושבים על בירות, ובעצם להפריד בין המבשלה שיוצרת את בירת הבסיס, ובין מי שמפיק את המוצר הסופי. למעשה, באופן די דומה לוויסקי, ביצירה של בירות בסגנון גז יש לעיתים כמה שותפים: מבשלה או מבשלות שונות שמייצרות את בירות הבסיס, וגזרייות או בלנדריות (אין לזה ממש מילה בעברית עדיין) שלוקחות את בירות הבסיס – בסגנון למביק, ובונות מהן בלנדים ייחודיים.
אחת מהבלנדרייות האלה, צעירה יחסית וקשה מאוד להשגה – מצאה את דרכה גם לישראל אחרי עבודה קשה של משוגעים לדבר: גזריית טילקוין. כמה קשה להשגה? חלק מהבירות של טילקוין ניתנות לרכישה במקום בלבד, ואפילו לא כדי לקחת הביתה: חייבים לשתות אותן במקום (כלומר – מוכרים את הבקבוק פתוח). אחרות נמכרות רק כמארז יחד עם בקבוקים אחרים שלהם. כמו בכל מצב של היצע וביקוש, בייחוד כשמדובר על מוצרי איכות – אתם יכולים כבר לדמיין שכל לגימה מתקבלת בהדרת קודש אצל החובבים והאספנים. ובצדק.

שמופי גאה. היזם והכח המניע מאחורי יבוא טילקוין לישראל. צילום: Nir Langer

מי אתה, פייר טילקוין?

בשנת 2009, בכפר רבק הממוקם על התפר בין החלק הוולני והפלמי של בלגיה, הקים פייר טילקוין את הבלנדריה שלו. הבלנדריה / גזריה היחידה באיזור הזה של בלגיה, פתחה את שעריה לקהל בשנת 2011. לטילקוין, ביו-הנדסאי וד"ר לגנטיקה, נסיון עשיר בעבודה במבשלות קודמות, כגון קנטיון, דרי פונטינן ודליריום. זה אומר שהוא בהחלט איש ראוי למשימה של הקמת בלנדריה / גזריה חדשה ומעניינת. לכן, לא מפתיע הדבר שמיד לאחר מכן, בשנת 2012, כבר הצטרף למועצת מבשלות הלמביק של בלגיה.

מזיגת גז מסלסלת מזיגה ייעודית. צילום: Nir Langer

כמו שהזכרתי כבר, בירות גז בנויות למעשה מיצירת בלנד מלמביקים שונים, שבמקרה של גזרייה שלא מבשלת את הלמביק – מגיעים ממבשלות שונות. במקרה של טילקוין – הוא בוחר למביקים ממבשלות קנטיון, בון, לינדמנס וג'ירארדין. כנהוג, הבלנדים מורכבים מלמביקים בני שנה, שנתיים ושלוש ביחסים משתנים עד הגעה לבלנד המושלם. לאחר מכן עוברות הבירות להתיישן בחביות עץ. ההגזה נעשית על ידי תסיסה טבעית, שניה או שלישית, בבקבוקים.

צילום: Nir Langer

אילו בירות הגיעו לארץ?

בירות הגז של טילקוין מעולות, מורכבות, והן משקה מיוחד להתענג עליו, כמו יין טוב, אבל מי שבאמת רוצה ללכת על משהו ייחודי – יתעניין בבירות בתוספת הפרי, ומדובר על תוספות גדולות מאוד של 200-300 גרם פרי אורגני לליטר. נפגוש תוספות של שזיפים, פירות יער, ולפני כארבע שנים התחיל ביצירת סגנון נועז וחדש – שילוב של הבירה עם ענבי יין, שהפך לשם דבר ולמוצר מבוקש בעולם.

אני, טועם טילקוין ומבסוט מהחיים. צילום: Nir Langer

לשמחתי, הוזמנתי לנכוח בערב השקה לבירות של טילקוין, שהתארח במסעדת פורטר אנד סאנס בתל אביב (האחות הגדולה של הברופאב שניט, עליו כתבתי כאן). מבין הבירות שהגיעו לישראל וטעמנו:

Oude Quetsche Tilquin à l'ancienne – שזיפים סגולים אורגניים חמצמצים ונהדרים מחבל אלזס, במינון של 250 גרם לליטר בגז הזה של טילקוין, שמיוצר עוד משנת 2011. השזיפים מוספים ללמביק צעיר, בן שנה, בכמות גבוהה מאוד. את למביק השזיפים העוצמתי מערבבים עם למביקים מבוגרים יותר בני שנתיים ושלוש ליצירה של הגז הסופי.
Oude Mûre Tilquin à l'ancienne – גז בתוספת אוסנה (מה שמכונה "פטל שחור") מזן "לוך נס" הגרמני, ריכוז פרי של 260 גרם לליטר, ובלנד למביקים בני שנה, שנתיים ושלוש.

צילום: Nir Langer

Oude Pinot Noir Tilquin à l'ancienne – הושק לראשונה בחגיגות 10 שנים לבר Moeder Lambic עליו תוכלו לקרוא בכתבת בריסל של גיל. גז בתוספת ענבי פינו נואר מחבל אלזס ביחס של למעלה מ-300 גרם פרי לליטר. ללא סינון.
Oude Pinot Gris Tilquin à l'ancienne – גז בתוספת ענבי פינו גרי, 290 גרם פרי לליטר למביק. גז זה מיוצר על ידי מצרציה (השריה-הבשלה-תסיסה) של ענבים מרוסקים בלמביק צעיר, ולאחר מכן יצירת בלנד עם למביקים מבוגרים בני שנתיים ושלוש.

צילום: Nir Langer

Oude Riesling Tilquin à l'ancienne – למביק הענבים הצעיר יותר של גזרייה טילקוין, משנת 2020. תוספת של 270 גרם ענבי ריזלינג לליטר של למביק.

 

את הבירות של טילקוין אפשר להשיג דרך Shmupi Miclescu, במסעדת פורטר אנד סאנס בתל אביב, ובחנויות בירה מתמחות בנקודות נבחרות בארץ.
היבוא הוא כמעט יבוא אישי, שמתוכנן להתבצע פעם בשנה. בקנה ישנן כבר הוצאות נוספות של טילקוין שלא הגיעו בסבב הנוכחי, ואולי הפתעות נוספות… מציע להמשיך לעקוב.

ת'ורנברידג'

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

ההיסטוריה

באחוזת ת'ורנברידג', בשנת 2005, עם מערכת בישול קטנה של פחות מ-2,000 ליטר – נפתחה מבשלת בירה. מבשלה שעתידה להיות אחת מחלוצות העידן החדש בבריטניה ואף להחשב כמבשלת הקראפט הראשונה באי המלכותי.
שני שותפים עסקיים, ג'ים האריסון וסיימון וובסטר, החלו את תהליך ההקמה עוד ב-2004 עם שיפוץ המבנה בדרבישייר והכנתו להתקנת המבשלה. כשנה מאוחר יותר נכנסו לעבודה שני ברומאסטרים צעירים ולהוטים – סטפאנו קוסי ומרטין דיקי. אם השם של דיקי מוכר לכם – סימן שאתם בירגיקס אמיתיים. אם לא – דיקי הפך מאוחר יותר להיות אחד משני המקימים של מבשלת BREWDOG הסנסציונית.

הגישה

התנגשות האמונות של "מסורת" מול "חדשנות" לא פוסחת גם על עולם הבירה. חלק מהמבשלות והצרכנים נחושים בדעתם שרק המסורת נכונה ואלו הבירות הטובות בעולם, לעומת אלו שמאסו בכל הבירות ה"רגילות" וה"משעממות" הלהוטים לחדש ולהתנסות כל הזמן.
כאן, לדעתי, אפשר למצוא את אחד המאפיינים החשובים של מבשלת ת'ורנברידג' – היכולת לגשר ולחבר בין "העולם הישן" ו-"העולם החדש" של הבירה. ת'ורנברידג' משלבים בישול בירות מסורתיות ובירות קראפט מודרניות, ושימוש בשיטות בישול ומזיגה בריטיות קלאסיות לצד פרקטיקות חדשות. בירות קראפט בפחיות? יש. בירות במזיגה קלאסית מהקאסק? יש. בירות אירופאיות מסורתיות כמו ביטר, חיטה בווארית וקולש? יש. חמוצות? יש. שילובים מודרניים כמו סטאוט עם פירות יער? יש יש ויש.

הקפיצה

הבירה הראשונה שבושלה בפברואר 2005 במבשלה הקטנה נקראה "Lord Marples" . ביטר בריטי קלאסי, סגנון שהוא בערך שם נרדף לבירה בקרב הצרכנים הבריטיים הותיקים. לא מפתיע שהבירה הפכה להיות אחת מבירות הבסיס שלהם.
אבל זו לא היתה אבן הדרך שהקפיצה את המבשלה הצעירה לכותרות ופתחה בפניהם את דרך המלך. אחרי שנתנו כבוד למסורת – נתבקשו שני הברומאסטרים הצעירים ליצור משהו נועז יותר (במונחים של 2005, כן?). כך נולדה IPA בחוזק אלכוהולי של 5.9% ועם 55  יחידות מרירות (היום זה לא נחשב כ"כ קיצוני) – JAIPUR שמה. אנקדוטה מעניינת היא שמאוחר יותר התבסס דיקי על הבירה הזו כאמא הרוחנית של בירת הדגל של ברודוג – PUNK IPA.
יצירת הבירה JAIPUR, שהיום מהווה בערך 50% מכלל הייצור של ת'ורנברידג', נחשבת לנקודת הזינוק של המבשלה לראש הטבלה.
כשאני כותב "ראש הטבלה" אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו: ב- 14 השנים שחלפו מהקמתה הספיקה מבשלת ת'ורנברידג' לקטוף למעלה מ-350 פרסים ומדליות (אם נשחק בחילוק עם המספרים – זה יוצא למעלה מ-25 מדליות בשנה. בערך 2 בחודש. שבוע כן שבוע לא? בקליל) ואף להגיע ב-2014 למקום הראשון בדירוג של ה-BBC כיצרן המשקאות הטוב ביותר (תוך שהיא עוקפת את ברודוג, לתחרותיים שבקהל).
הצורך בגדילה התברר מהר מאוד וכך ב-2009 נפתחה המבשלה המחודשת, מה שפינה את המבשלה הישנה לפרוייקטים מרגשים חדשים של בישול בירות נסיוניות, מהדורות מיוחדות, ושיתופי פעולה מרתקים עם מבשלות רבות כולל השמות הגדולים מארצות הברית (למשל – ברוקלין וסיירה נוואדה).

היום

מאז הגדילה הראשונה ב-2009 ועד היום עברה מבשלת ת'ורנברידג' עוד 3 הגדלות, והיא ניצבת מול הגדלה נוספת במהלך 2019. יכול להיות שההדרגתיות הזו, מבלי לקפוץ מעל הפופיק, היא אחד הגורמים המאפשרים למבשלה האייקונית הזו לשמור באופן הדוק על האופי והאיכות, מבלי להתפשר. יכול להיות שהשילוב שהמבשלה יודעת לעשות בין מסורת וחדשנות, דחיפה קדימה ואיפוק, אחראי ללמעלה מ-375 בירות ברזומה, רשת קטנה של 7 פאבים ושיווק אל למעלה מ-35 מדינות כשהם עדיין עצמאיים לחלוטין, דבר שכבר לא מובן מאליו בתעשיה של היום (ואפילו פודקאסט יש להם!).

ישראל

עוד לא הגענו לאמצע 2019, וכבר יש דברים מרגשים שמראים על המשך ההתקדמות של שוק הבירה המקומי. אבן דרך נוספת היא תחילת היבוא של ת'ורנברידג' לישראל על ידי חברת פרוטרי – Protary's Craft Beers.
שלוש בירות מבירות הדגל של המבשלה מצאו את דרכן לארץ. חברת פרוטרי ביקשו שאסכים לקבל בקבוקים לכתוב עליהם. אז הסכמתי. בואו נראה מה יש לנו פה:

Edit

AM:PM אנגליה

אם הייתי צריך לתרגם את השם של הבירה הייתי קורא לה "בוקר וצהריים". ואלו בדיוק הזמנים  שהבירה הזו מתאימה להם: תמיד.
מדובר ב-Session IPA (כלומר – IPA "חלשה"), שזהו סגנון שנועד לתת לנו את כל העושר הכשותי של IPA, בארומות ובטעמים והמרירות – אך בצורה קלה לצריכה. הסגנון מתאפיין באחוז אלכוהול נמוך יותר מ-IPA רגילות (4.5%) ובגוף קליל יותר שמטרתם לעזור לבירה להיות שתיה יותר (מה שמכונה בלעז "drinkability"). כך מכוונים היוצרים שנשתה את הבירות ב"סשן" – ברצף.
אני שמח לומר שמבחינתי הבירה הזו משיגה את המטרה באופן נהדר:
מדובר על בירה בגוון צהוב-זהוב, עם ראש קצף לבן קטן וגיזוז בינוני והמון ארומה שנישאת מעלה. ריחות כשותיים הדריים וטרופיים של פסיפלורה ואננס, שממשיכים גם בטעם, יחד עם מרירות מובחנת אבל לא אגרסיבית מדי. הגוף, כמצופה, מאוד קל והדרינקביליות גבוהה ביותר.
זו בירה מאוד מרעננת, עשויה היטב ומשקה שאני אשמח שיהיה לי זמין בקיץ. כיף מאוד.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'ארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)
Edit

JAIPUR

אז כמו שנכתב בחלק המבוא על המבשלה – מדובר בבירת הדגל שלהם. זה, כמובן, העלה את הציפיות שלי, וכידוע: כגודל הציפיה – גודל האכזבה. אקדים ואומר שאני כותב מה שחוויתי משתיה ראשונה של הבירה ושאני מתחייב לשתות אותה שוב בעתיד, כי אני חושש שמדובר היה בבקבוק פחות תקין.
החלק המיידי שמפתיע בבירה הוא הצבע שלה – מדובר על גוון צהוב בהיר ביותר, על גבול הלימוני, מה שגורם לי לחשוב שהשימוש כאן הוא בלתת בסיס בלבד, ללא לתתים ייחודיים המקנים עוד עושר טעמים, על מנת לשים את הכשות בחזית.
לבירה היו ארומות מאוד לא אופייניות ל-IPA אשר לרוב נובעות מהשמרים: ניחוחות בננה, בצק ומעט גופרית שכולם יתפסו כטעמי לוואי בסגנון זה ולכן מעלים לי את החשד שמדובר היה בבקבוק פגום. מאכזב אבל קורה.
החוויה הזו ממשיכה גם בטעם, בו ניתן היה לחוש את עושר טעמי הכשות ברקע, אך את אותם טעמי לוואי באופן ברור (את הבקבוק חלקתי גם עם חברים שאינם פלצנים כמוני והם הרגישו גם). המרירות לוותה גם בעפיצות בבסיס הלשון ובאופן כללי הבירה הרגישה כמו משקה שאמור להיות טוב בבסיסו אך איבד מעט את הדרך.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)
Edit

HALCYON אנגליה

 


הבירה השלישית של ת'ורנברידג' בסדר אלכוהולי עולה: IPA אימפריאלי. כלומר – IPA חזקה ועוצמתית יותר.
סגנון זה, המכונה  לעיתים גם דאבל IPA, אמור לתת חוויה כפולה (כמו אספרסו כפול): יותר אלכוהול, יותר כשות,  יותר מתיקות.
הבירה נמזגת אף היא בגוון מאוד בהיר, צלול ביותר, עם ראש קצף סמיך ודמוי קצפת המתקבל פעמים רבות משימוש בהרבה כשות.
גוף הבירה, בהיותה בירה של 7.4%, יחסית חלקלק על הלשון והפה, מעט סמיך ויחד עם הגיזוז הבינוני-נמוך נותן תחושה ממלאת ועשירה. הניחוחות הכשותיים נעים בין פירות הדר לרמז של ענבים ומסטיק, מאוד מורגשים  ונעימים אך לא חודרים ודומיננטיים כמו ב-AM:PM.
המרירות חזקה אך מאוזנת במתיקות מאלטית מכובדת, וזו מעין מרירות מאוד רקה וחלקה הממלאת את חלל הפה.
הבירה המורכבת יותר מבין השלוש, שהיה לי מאוד טעימה וחוויתית. מוצר איכותי, עשיר וטעים מאוד. עשויה להיות מעט כבדה לקיץ המתקרב אבל היא עדיין יופי של פינוק.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'ארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)

לרוויה, ולחיים אם הגעתם עד סוף הכתבה!
יוחאי.

–

מעוניינים להישאר מעודכנים  בכל מה שחם בעולם הבירה בזירה המקומית? מחכים לכם בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל". 

 

מיקלר

פורסם ב מאת יוחאי מיטל

מיקלר, או בשם הלועזי – MIKKELLER – (שילוב שמות המקימים Mikkel + Keller) הוא מותג בירה דני שנחשב לסוג של סופר-פופ-סטאר בקרב חובבי בירות הקראפט. רוב הבירות של מיקלר מבושלות ב"בישול צועני" על ידי מבשלות קיימות (כולל מבשלת אלכסנדר הישראלית, כבוד למגזר!). הבירות מופצות בלמעלה מ-50 מדינות ברחבי העולם, והמותג מחזיק כ-30 ברים וכן חנויות בקבוקים, מסעדות וכיום גם שתי מבשלות בארה"ב. אבל כמובן, לא כך הכל התחיל.

ההתחלה

משנות ה-80 של המאה שעברה התפתחה תרבות בירות הקראפט באופן זריז בארצות הברית. לעומתם, באירופה, תעשיית הבירה התנהלה על מי מנוחות מסורתיים. החיפוש אחר טעמים חדשים, נועזים יותר, מעניינים יותר, שיוצאים מגבולות איזור הנוחות וקוראים תיגר על הטעם האירופאי הקלאסי – הובילו להקמת המותג. שני בחורים צעירים, מורה למתמטיקה ופיזיקה בתיכון (מיקל בורג) ועיתונאי מתחיל (קריסטיאן קלר) החלו להתנסות בבישול בירה ביתי, על הכיריים במטבח. בתחילה ניסו השניים לצבור מיומנות על ידי יצירת "קלונים" (שיבוטים): לנסות ולשחזר בתנאים הביתיים את בירות הקראפט הנועזות יותר שטעמו בארצות הברית. לאחר שמבחני טעימה הוכיחו כי הגיעו לתוצאות משביעות רצון ועמדו במשימת השיחזור של המתכונים – התחילו השניים לפתח מתכונים עצמאיים, מה שהפך, אולי, לסוג של התמכרות שנמשכת עד היום (עוד על כך בהמשך).

הפריצה

את הבירות שפיתחו הגישו הצמד לתחרויות בירה ביתית רבות והזכיות והפרסים לא אחרו לבוא. יחד עם זאת המותג עצמו נשמר על אש קטנה, ברמת הבישול הביתי, ונמזג בעיקר למכרים, באירועי בירה קטנים, ובמספר נקודות מצומצם.
תחילת ההפצה המשמעותית יותר מיוחסת דווקא לאחיו של מיקל, אשר פתח מיזם בירה בשנת 2006 והחל למכור ולהפיץ את הבירות של מיקלר במספר מדינות.
הפריצה האמיתית לתודעה הציבורית הגיעה אף היא בשנת 2006, עם זכיה של הבירה 'Beer Geek Breakfast' במקום הראשון בתחרות אירופאית. ההכרה הזו פתחה את הרעב של המותג, אשר החל להופיע באירועי בירה ולהציג עוד ועוד בירות חדשות אשר התקבלו באהדה על ידי הטועמים.

מאז (שמאל) ועד היום (ימין)

בישול צועני והפרידה הגדולה

צבירת ההכרה בקרב חובבי הבירה והדרישה הגוברת – פתחו בפני המותג את השוק האירופאי. הצרה האמיתית (אני שומע אוי אוי אוי?) היתה שהביקוש לבירות הייחודיות ויוצאות הדופן בנוף המקומי היה גדול. גדול מיכולת הייצור האישית של המותג וגדול מהיכולת הכלכלית לפתוח מבשלה עצמאית. בעיה זו הובילה את מיקל וקלר היצירתיים לפתרון… יצירתי: בישול המתכונים שלהם אצל מבשלות אחרות. הפתרון הזה, המוכר בד"כ כ"בישול חוזי" משמש היום הרבה מותגים קטנים (גם בשוק הישראלי המתפתח).
אז למה צועני? כי החבר'ה שלנו, עם הקוצים במקום שבו נהוג לשבת, החליטו שלא לבשל את כל המתכונים שלהם אצל אותה מבשלה, אלא להתחיל לנדוד בין מבשלות ולבשל במספר מוקדים, על מנת לעמוד בדרישה ולא להפסיק לפתח מתכונים.
הגדילה והפיתוח העסקי הנמרץ לא היו החזון של קריסטיאן קלר, שבשנת 2007 פרש על מנת להמשיך בקריירה כעיתונאי.
זו לא היתה הפרידה הכואבת היחידה בהיסטוריה של המותג: בשנת 2010 עזב גם אחיו התאום של מיקל את המיזם ופתח את מבשלת Evil Twin (היחסים, כמובן, מתוחים).

היום

על פי וויקיפדיה, במהלך השנים יצאו תחת המותג מיקלר כ-800 בירות שונות. חיפוש באתר ratebeer מוצא למעלה מ-1800 בירות הכוללות בישולים ייחודיים, שיתופי פעולה ומהדורות ספין-אוף של בירות קיימות (יישון אותה בירה בחביות שונות, למשל), לא ווידאתי את כולן כי אני משוגע אבל לא מספיק. כך או כך מדובר על כמות פנומנלית של בירות, המבושלות ברחבי העולם, כשמיקל נודד לו בין המבשלות ופשוט לא מפסיק ליצור מתכונים חדשים  וחד-פעמיים, במקביל למספר בירות קבועות.
בנוסף לתפעול ברים רבים ברחבי העולם (יום לפני כתיבת שורות אלה, למשל, הוכרז על פתיחת בר נוסף בפריז) נפתחו בשנתיים האחרונות שתי מבשלות עצמאיות של מיקלר בארה"ב (סן-דייגו וניו-יורק), וכן מסעדות וחנויות ברחבי העולם.
אין ספק שמדובר באחד המותגים היותר טרנדיים ובכוכב פופ בקרב חובבי בירות קראפט בכל מקום.

מיקלר בישראל

בשנת 2016 טעמנו את שיתוף הפעולה של מיקלר עם מבשלת אלכסנדר הישראלית – "מילק אנד האני", הסטאוט האימפריאלי הייחודי שכבש את הקהל. לאחר מכן הצטרפה אלכסנדר למערך המבשלות המייצרות בירה עבור מיקלר והיא אחת היצרניות של ה-IPA "גרין גולד" (אנקדוטה משעשעת היתה לפגוש אותה בבר של מיקלר בברלין). בשנת 2018 שיתפו השניים פעולה שוב עם ה-IPA בסגנון New England "הולי פרוט". מהר מאוד אחר כך ראינו סנונית ראשונה של יבוא, עם הגעה של מספר בקבוקים של "ספונטנבזיל" – שיתוף הפעולה של מיקלר עם המבשלה הבלגית המוערכת "לינדנמנס".
נראה שתגובת הקהל היתה חיובית. חברת "הכרם", שאחראית לייבוא של בירות רבות וטובות לשוק המקומי, הרימה את הכפפה ופתחה את הדלת לבירות של מיקלר לישראל.
הגעת הבירות תלווה במספר אירועי חשיפה לקהל, בחנויות הבירה המתמחות ברחבי הארץ, ובראשן אירוע החשיפה הבלעדי בביראנדביונד בת"א (ככה זה נראה).

אז מה הגיע לארץ?

Edit

Hair In The Mailbox בלגיה

בירה בסגנון IPA אמריקני. קלאסית למדי.
הבירה נמזגת בצבע נחושתי כתמתם, בעלת ראש קצף צפוף וריחני המעלה ניחוחות של הדרים, פרחים ופירות טרופיים. גיזוז בינוני-נמוך, גוף חלק ומרירות בינונית מאוזנת בצורה נכונה עם מתיקות הלתת ושמץ קרמל.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
4 קולות, ציון ממוצע 4.75 (ציון שקול 91%)
Edit

Chipotle Porter בלגיה

בירה שכבר טעמנו בביקור שלנו בבר של מיקלר בברלין, ולכן לא חשבתי שתפתיע אותי. אני זכרתי שנוכחות הצ'יפוטלה (פלפל חריף מעושן) היתה מאוד מעודנת הן בחריפות והן בעישון, רק מספיק כדי לזהות שיש אותה שם. ושמעבר לכך היה מדובר על פורטר די סטנדרטית. אז חשבתי. והופתעתי.  מה ששתיתי עכשיו היתה בירה הרבה יותר מעושנת, עם חרפרפות שהיא עדיין מאוד מאוד עדינה, טעמי קליה עשירים ומעט שרופים שאינם אופייניים לפורטר, גוף קרמי ועשיר וגיזוז בינוני שמנסה להקליל במעט בירה עם הרבה נוכחות.
ככל הנראה הבירה המורכבת יותר שהגיעה לארץ מההיצע הנוכחי של מיקלר, ומתאימה לכל מי שמחפש משהו מעניין, ובמיוחד בז'אנר המעושן.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
4 קולות, ציון ממוצע 4.00 (ציון שקול 79%)
Edit

Wood Will Fall Down בלגיה

הידד! ברלינר-וויס ראשון בתפוצה מסחרית בישראל! (כתבנו גם על מקומות אחרים, כמו האטצ' במחניודה, אבל הם לא משווקים).
סגנון הברלינר-וייס ("חיטה ברלינאית") הוא סגנון בירה חמוצה שכמעט ונעלם מהעולם, עד שתרבות הקראפט, כמנהגה, שלפה אותו מתהומות הנשייה, איפרה יפה בקישוטים מודרניים (פסיפלורה! כיף גדול), ופחות או יותר שמה אותו על ראש שמחתה בשנים האחרונות. בירת חיטה זו מאופיינת  בחמצמצות לקטית (יוגורט? אז כזו) מאוד בולטת גם בריח וגם, כמובן, בטעם (אם כי עדינה יותר מבירות אחרות בסגנון). אל הריח החמצמץ מתלווה ריח פסיפלורה מובהק, עם מלווים טרופיים רעננים. בשונה מברלינר אחרות שטעמתי, כאן נוכחות הלתת ומרירות הכשות יותר משחקות תפקיד, יחד עם קצת ניחוחות פאנק. בירה שכל כולה אומרת "קיץ!" ותלווה את התפריט שלי בקיץ הקרוב בוודאות.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
4 קולות, ציון ממוצע 4.50 (ציון שקול 87%)
Edit

I Don't Have a Red Shrimp בלגיה

הלאגר היחידה בהיצע שהגיע לארץ. לדעתי, מותג שמבוסס על יציאה מהמסגרת, שבירת המוסכמות ויציאה כנגד הסגנונון הקלאסיים "המשעממים", לוקח סיכון עוד יותר גדול כשהוא פונה לייצר את אותם סגנונות קלאסיים. במיוחד אם התוצאה תהיה פחות טובה.
לטעמי ולצערי – זה המקרה עם הבירה הזו. עכשיו – שלא תבינו לא נכון – מדובר בבירה טעימה, עשירה ושהיה בהחלט כיף לשתות, אבל אם צריך לעמוד אותה לפי הסטנדרטים של הסגנון – פילזנר – אין מנוס מלומר שהיא לא בדיוק שם. אני כן הרגשתי טעמי כשות עשבוניים (לעומת הדריים שהרגישו אחרים), מרירות מובחנת אך לא אסרטיבית, גוון צהוב-כתמתם עכור, ולא צלול כמו שמצופה, וטעמים מאלטיים שלא מאפיינים פילזנר ומלווים בפירותיות עדינה. האם אשמח לשתות את הבירה? כן, היתה טעימה. האם היא פילזנר? בעיני, לא בדיוק.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
4 קולות, ציון ממוצע 5.00 (ציון שקול 95%)
Edit

Stick a Finger In The Soil בלגיה

כל מי ששתה פייל אייל במצב טוב ידע בערך למה לצפות מהבירה הזו. מדובר בבירה ששמה את הכשות בחזית, הן בטעם והן בארומה (אני הרגשתי בעיקר אשכוליות). שלא כמו ה-Session IPA, הפייל איילים, וכמובן שגם זו, יהיו עדיין יותר קלים לשתיה. זה בא לידי ביטוי במרירות נמוכה יותר ואיזון גבוה יותר עם טעמי הלתת, שפה הרגישו לחמיים, קרמליים מעט ושמץ של סוכרייתיים.
פייל אייל שבעיקר ניתן לומר עליה שהיא על הכיפאק, ולקוות שתופיע בבארים.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
4 קולות, ציון ממוצע 5.00 (ציון שקול 95%)
Edit

Deception Session IPA בלגיה

בירה בסגנון Session IPA – תת סגנון של ה-IPA המודרני. משמעות המונח, או הרעיון, בבירות סשן, הוא שניתן (ואף מומלץ) לשתות כמה מהן בזו אחד זו (אולי בעברית צריך לקרוא להן "בירות רצף"? "בירצף"?).
אז איך עושים את זה בלי לאבד את הראש, בכל זאת IPA הוא לא סגנון קל באלכוהול? עושים בדיוק את זה: מורידים את האלכוהול, בלי  לפגוע בשאר החוויה.
הבירה מציגה יופי של ארומות כשות, כמצופה, על הטווח הפירותי (הדרי-טרופי), תחושה אלכוהולית נסתרת, בסיס מאלטי עדין הנותן את מירב הבמה לטעמי הכשות ולמרירות אך עדיין שומר על גוף מספיק מורגש ולא מיימי, גם אם קליל. הבירה נמזגה מוגזת גבוה ולטעמי קרה מדי גם היא, מה שבטח צינזר עוד מאופי ה-IPA שלה.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Mikkeller מיקלרארץ מוצא: יצרן: De Proefbrouwerij
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
2 קולות, ציון ממוצע 5.00 (ציון שקול 92%)

רוצים לדעת מה אומרים השמות המוזרים? אור כהן עשה לנו סדר – בפייסבוק

בנימה אישית, אני חייב לומר שאני חלוק בדעתי על מיקלר. מצד אחד מדובר על מותג חלוצי שעזר לסלול את הדרך למבשלות קראפט רבות אחרות. אין ספק שמדובר על מותג ואדם שהוא יזם, מקורי, שאפתן ובעל חזון. חלק מהבירות הייחודיות שלו  שטעמתי בברים של מיקלר בחו"ל היו מעולות. מצד שני, אנחנו ב-2019, 13 שנה אחרי הפריצה וזו בדיוק הבעיה – רוב הבירות של המותג המצויות בתפוצה רחבה – די סטנדרטיות. מתוך שש הבירות שהגיעו לארץ 2 הן באמת ייחודיות "על המדף". האחרות – בירות כשותיות טעימות מאוד ומוצלחות, אך באותה רמה של בירות מוצלחות בהחלט שלשמחתי כבר ניתן לרכוש בארץ.
ניתן רק להמשיך ולשמוח על ההגעה של המותג המרשים הזה לארץ, על הכרה בנדבך קטן נוסף בתרבות הבירה בישראל, ולקוות שנראה במהרה גם חלק מהבירות שלו שבאמת עושות "וואו!!" (אהמ תערוכת BEERS 2019? אולי?)

לרוויה, ולחיים אם הגעתם עד סוף הכתבה!
יוחאי.

–

מעוניינים להישאר מעודכנים  בכל מה שחם בעולם הבירה בזירה המקומית? מחכים לכם בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל".