את מאור (הלפמן) ואיתי (גוטמן) פגשתי לראשונה בתחרות ה- Carlsberg Challenge 2013.
שניהם סיפרו שהם הבעלים והמבשלים במבשלת 'הרצל', ושהם עומדים להתרחב ולהפוך ממבשלה ביתית למבשלה מסחרית.
השם הרצל צלצל לי באופן מוכר, ואכן- בדיקה זריזה באינטרנט העלתה שהחברים מבשלים תחת השם הרצל כבר משנת 2006. נראה שיש פה עסק עם אנשים שלא ממהרים, ולכן הייתי כבר להוט לגלות אילו מהבירות שלהם יעברו לייצור מסחרי. הבעיה היא- שאני לא מכיר בירות שלהם כלל.
נו, שויין. נחכה לבקבוקים.
אז עברו כמה חודשים, המבשלה הוקמה, והנה- הבקבוקים כבר מתרוצצים להם. ראיתי תמונה והתלהבתי- בעיקר מהעיצוב, כי זה מה יש בתמונה. נו! אז איפה קונים? לא… זה פיילוט. הרצה ראשונית. יופי.
חולפים עוד כמה שבועות- וקול ששון וקול שמחה- "המבשלה הראשונה בציון" פותחת שעריה והבקבוקים מתחילים לזרום לחנויות.
אז הצטיידתי חיש מהר בשלושת הבירות ("IPA וזה..", "דולצ'ה דה עסל" ו-"שש אחוז כפרה") ויאללה עם הבירות לשולחן השבת (כמיטב המסורת המשפחתית…).
דולצ'ה דה עסל 
רגע רגע רגע! בירה עם ריבת חלב?!
אה, סליחה. דולצ'ה דה עסל, לא דולצ'ה דה לצ'ה.
"מתיקות הדבש", אם ננסה לתרגם מלטינית וערבית לעברית, הייתה הראשונה משלושת הבירות שנפתחה ונמזגה. בירה בסגנון strong ale אנגלי. וואלה מגניב, לא זוכר עוד מבשלה ישראלית שמבשלת את הסגנון הזה באופן מסחרי.
הבירה, כמו שאפשר להבין- מתובלת בדבש, ובעוד תבלינים.
המזיגה נותנת לנו בירה בצבע חום כהה, אטום, עם ראש קצף דקיק. כבר במזיגה אפשר לראות שהגיזוז בבירה מובחן וחזק.
נראית לא רע. ובריח? דבש, שרף (מזכיר קצת את הריח שיש כשעובדים עם עץ טרי, למי שמכיר) ומאלטיות נעימה.
כבר בהרחה הבירה נותנת תחושה של מתיקות וחמימות.
נטעם. הופה, אחת הבירות הבודדות המכילות דבש, שבהן אני מרגיש את הדבש ראשון, ולא נגרר באפטרטייסט.
אז כן, יש לנו טעם של דבש, עדין ונעים, קרמליות, וקצת טעם של סוכר (לבן, רגיל, כזה של "אחד סוכר").
את כל המתיקות הזו (ששוב- היא עדינה, לא דביקית) מאזנות מרירות רגועה ברקע, וסיומת יחסית יבשה שמשאירה את המרירות על הלשון, ואת הפה עם הזיכרון של המתיקות.
אמרתי שהבירה נותנת תחושה מחממת, וכאן היא גם מצדיקה את הגדרתה כ-strong: שמונת אחוזי האלכוהול שלה נותנים אותותיהם גם בריח וגם בטעם.
והגיזוז? זה שבמזיגה היה נראה חזק ואלים? עדין, רך ומלווה את הלגימה ברוגע.
עובדה ידועה לכל חובב בירה היא שבתחתית הבקבוק ישנו משקע שמרים "המוסיף כל טוב לבירה" על פי התווית של הרצל. אממה? בבקבוק הזה המשקע היה פי כמה יותר גדול מהרגיל, ואם אתם מאלה שלא אוהבים לשתות את המשקע, ומנסים להמנע ממנו במזיגה- אתם בבעיה, כיוון שכשיש כמות כזו- לא מעט יגיע אל תוך הכוס שלכם.
גוף: 2.5
גיזוז: 1.5
כמות אלכוהול מורגשת: 4
כשותיות: 1.5
ציון כללי: 2.5
שש אחוז כפרה
"שש אחוז כפרה", שגם היא שואבת את שמה מהסלנג הירושלמי, הייתה השניה שטעמתי מהבירות של הרצל.
גם עם הבירה הזו, בדומה לדולצ'ה דה עסל, החליטו החבר'ה הטובים בהרצל ללכת על סגנון שלא מאוד נפוץ בקרב המבשלות הקטנות בישראל- English Mild.
השש אחוז היא גם הבירה החלשה ביותר של הרצל, מבחינת אלכוהול (6%, אם הצלחתם לפספס)! גם זה דבר שמייחד אותם בנוף- בירות חזקות. מאצ'ואיזם משהו? 😉
צבע כתום כהה וחלוד וראש קצף ענק, הם מה שפגש אותי במזיגה של הבקבוק.
יחד איתם- ריח כשותי, עשבוני, קצת אביבי או צמחי או פרחוני או איך שלא תרצו להגדיר את זה. מרענן, בסופו של דבר. על הכיפאק.
והטעם- בדומה לדולצ'ה דה עסל- גם פה פוגשת אותנו מתיקות, אבל אחרת. בעיקר מתיקות לתתית (תחשבו על מאלטי- רק קצת יותר חלש) וביסקוויטית (תחשבו על בסקוויטים…. אז… כן).
וגם כאן- המרירות מגיעה לאזן את המתיקות, אך בצורה מורגשת יותר.
אם בדולצ'ה דה עסל אמרתי שהגיזוז נראה חזק אך למעשה הוא רך ועדין- בשש אחוז כפרה הגיזוז באמת חזק מאוד, כמו של משקה קל מוגז, ובסך הכל מאוד מרענן.
הגיזוז החזק, יחד עם סיומת מתוקה וקצרה, והגוף הדיי קליל של הבירה- משאירים את הפה רענן ומחוייך.
וגם כאן- משקע השמרים שמן ורב.
גוף: 2.
גיזוז: 4.
כמות אלכוהול מורגשת: 3.
כשותיות: 2.5.
ציון כללי: 3.
IPA וזה…
IPA, במיוחד לפי התיאור שמופיע על התווית של "IPA וזה…" היא בירה עוצמתית יותר בחוויה שלה, ולכן החלטתי לשמור את IPA וזה… של הרצל לסוף הרצף.
דווקא את סגנון ה-IPA אנחנו פוגשים יותר ויותר בקרב מבשלות קטנות ומבשלים ביתיים בישראל, ולכן הייתי מאוד סקרן לראות איך תהיה ה-IPA של הרצל.
מצד אחד- הנחתי שהיא לא תהיה מאוד אגרסיבית ואלימה- כי בשורה התחתונה היא צריכה להתאים לכל מען דבעי. מצד שני- אחרי תיאור כזה על התווית… מי יודע?
אז מזגתי, כי זה הפתרון היחיד לשאלה שלי. ולעובדה שאם שמים מולי בירה אני אשתה- אין שום קשר. גם לא לעובדה שאני זה ששם את הבירה מולי.
צבע נחושתי בהיר, ראש קצף עצום, סופר מוגזת.
כמו שתראו בתמונה- הבירה נשתתה מכוס ה-IPA של מבשלת דוגפישהד. וכן- הכוס הזו גורמת ליצירת ראש קצף גדול (על ידי חריטה בתחתית, כמו בכוס המפורסמת של דובל), אבל תאמינו לי- היה קשה למזוג אותה בלי שתקציף לחלוטין. ואני יודע למזוג בסדר.
אז אחרי שהצלחתי לדחוס אותה לכוס בלי להיראות כמו קצפת- כל האיזור התמלא ניחוח נהדר של כשות אמריקאית- פירות הדר, קצת ליצ'י, ואיכשהו יחד עם כל הריחות הרעננים והטריים של הכשות- גם קצת ריח של כשות מיושן (שימו בקבוק IPA בצד לכמה חודשים יפים, ותדעו על מה אני מדבר כשתטעמו) יוצא דופן ולא צפוי- אבל מגניב.
הטעם- מתקתק קליל מהלתת בהתחלה, ככה בשביל לסמן וי, ואחריו מרירות עזה וגיזוז חזק שנותנים איזו בומבה לפה. למי שלא שתה IPA מעודו- הטקסט על התווית יותר רלוונטי; למי ששתה ואוהב- הרווחתם עוד אחת לארסנל.
הסיומת- שוב מתקתקה, אך גם קצרה, וגורמת לתחושה ולזיכרון הטעם של הבירה להיעלם מהר מהפה, ולדרוש עוד לגימה.
ומה עם משקע השמרים? כנראה שזה סדרתי אצלם בהרצל- גם פה הוא גדול לטעמי.
גוף: 3.
גיזוז: 4.
כמות אלכוהול מורגשת: 2.5.
כשותיות: 4.
ציון כללי: 3.5.
את העיצוב- אני אישית מאוד אוהב. ממש בסגנון שלי. השפה והסלנג- נו, ירושלמים והסלנג שלהם, מי אני שאתווכח?
בשורה התחתונה- תמיד מרגש שישראלים לא מוותרים למצב הכלכלי, במיוחד בתחום הבירה, ועדיין הולכים אחרי החלום, ועדיין מקדמים את תרבות הבירה פה במדינת היהודים.
בשביל זה גם אנחנו כאן, לא?
לרוויה!
יוחאי.
