אז מה הסיפור עם בירה שקמה?
הבירה כבר בחנויות, ותמונות כבר רצות, וגם השאלות. אז הוזמנתי ונכחתי באירוע ההשקה שהיה אתמול, ואני מקווה שאוכל להרוות את צימאון הסקרנות.
בכל זאת, לא כל יום מבשלת מאקרו ישראלית מחליטה "לאכול לאחור" ולפתוח מותג קראפט.
בעצם, זה עוד לא קרה כאן בארץ, וזה מביא איתו יתרונות וקשיים מעניינים מאוד.

את הסיפור הסיפורי – שתוכלו לקרוא גם על הבקבוק – אספר לקראת הסוף. וגם על הבירות עצמן. בנתיים בואו נכיר קצת את המפעל עצמו, היסטוריה והווה.

אני חושב שנכון להתחיל את הסיפור כמו שרפי, אחד מהברומאסטרים מאחורי המותג סיפר לי:
הבירה הראשונה במפעל של מב"י (מבשלות בירה ישראל) בושלה בשנת 1995. לאחר 10 שנים, לרגל הרמת כוסית עם כל העובדים שנכחו באותו בישול ראשון, בושלה במעבדה (שזכתה לכינוי "הגראז'") בירה קצת אחרת מהלאגרים הגדולים, המסחריים והאחידים שאליהם רגילים במבשלה שמייצרת את קרלסברג, טובורג ועוד. כולם התלהבו, ומאז התחילו לומר ש-"וואו, חייבים לבשל את זה מתישהו", שזה בערך כמו ה-"וואו, חייבים להיפגש" של מכרים: זה לא באמת יוצא לפועל אף פעם.
וככה המשיכו להיות מבושלות בירות קטנטנות פעם פה ופעם שם, להרמות כוסית וסתם לכיף, וה-"וואו, חייבים, חייבים" הזה נשאר בשיח. עד שבסוף הבשילו התנאים והפרוייקט התחיל לצאת לדרך.

היום, בתוך מתחם המבשלה הענקית, שמפיקה 60000 ליטר לבישול, הוקמה מבשלה נוספת, אוטונומית ועצמאית כמעט לחלוטין, המפיקה 2000 ליטר בלבד לבישול.
אמנם אוטונומית, אבל לא אוטומטית, חלק שכנראה עושה את הצמרמורת הגדולה לאנשי המפעל הגדול, כמו ענת – הברומאסטרית שבחבורה, שרגילים לאוטומציה מלאה ובקרת איכות ברמה המולקולרית.
אז להיעדר האוטומציה ולעבודה הידנית הם צריכים להתרגל, ומזלם שאל צוות הברומאסטרים הצטרף תומר, שעבד במבשלות קראפט בארץ ויודע דבר או שניים על חיבור צינורות בידיים ופתיחה של ברזים שלא בלחיצת כפתור.
על בקרת האיכות, לעומת זאת, אף אחד לא התכוון להתפשר. כמו שאמרתי – עוד לא היה מצב בארץ בו מוקמת מבשלה קטנה ומיד מרגע הפתיחה יש לה את הגב, הידע, המיכשור והטכנולוגיה של מבשלה בסדר גודל כמו של קרלסברג ישראל.
קצת כמו להיוולד למשפחת בנאי, לא?

אחרי הרבה טסטים, כיולים ודיוקים, החליטו לצאת לדרך עם 3 בירות ראשונות.
זה המקום להדגיש: אמנם מדובר במותג קראפט, אבל אל תצפו, לפחות בזמן הקרוב, לבירות משוגעות או קיצוניות, כמו שאנחנו נהנים לראות שצצות כאן גם ביבוא וגם בבישול מקומי.
הבירות כולן מאוד סולידיות, בוגרות, ומכוונות לקהל שמעוניין בבירה טובה, טריה ומקומית, אבל לא מחפש קיצון ולא מחפש אנדרנלין.
האמבר אייל כנושאת הדגל, והיחידה שתהיה בחביות נכון לעכשיו, היא בירה שתדבר כנראה לכולם, עם עושר מאלטי ברור, קרמלי וביסקוויטי, וארומות כשות אדמתיות וחורפיות, ולא פירותיות, באף שלי.
המארצן לאגר בפורמט הגרמני הקלאסי: לאגר ענברי, עם נוכחות מרכזית ללתת ולמתקתקות ולגרעיניות, מרירות עדינה מאוד וסיומת יבשה. נחמד ומרענן לראות גם לאגר כזו בייצור קראפט מקומי.
אחרונה חביבה היא ה-IPA, שמראה שאפשר להישאר IPA גם בלי להיכנס למירוץ החימוש בגישה האמריקנית של מי מצליח לעשות את ה-IPA הכי קיצונית או עם תוספות חומרי הגלם הכי עשירות.
בכלל, כל הבירות בהיצע הפתיחה של שקמה מזכירות שקראפט לא בהכרח אומר לשבור את הכלים ולהשתגע – שגם לזה יש מקום וגם זה נהדר – אלא שבקראפט אפשר גם לייצר פשוט בירה. טובה, טריה ומוקפדת בסטנדרט תעשיה הכי גבוה, ושמכוונת גם לכיוון הרגוע.

ולאן עוד מכוונים שם בשקמה?
אחרי ההשקה של קרלסברג לומה, מוקדם יותר השנה, היה אפשר לראות את העוצמה שבה חברה גדולה יכולה להחדיר מוצר לתודעה, וראינו מהלך גדול של חינוך שוק.
אני חושב שבשנה האחרונה מספר האנשים ששמעו את המונח "דרייהופ" ויודעים עכשיו לומר שבבירה יש כשות – היה גדול יותר ממספר הישראלים שנחשפו אליו בעשור האחרון (אין לי נתונים, אני מנסה להדגיש נקודה, זרמו).
אז גם עם מותג שקמה השאיפה היא להוביל את הסצינה, ולהשתמש בכח הקיים כדי למשוך את כל העגלה כי "אם אנשים ישתו יותר קראפט – אז הם ישתו גם יותר קראפט שלנו".
כמו שאמרתי – סיטואציה שטרם נראתה בשוק המקומי, שמבשלה קטנה שרק נעמדה על הרגליים כבר אומרת בפה מלא שהיא מתכוונת להיות בחזית ולהוביל את השוק. האם זה יומרני, או שהחבר'ה מדברים מהניסיון הרחב שלהם בהחדרת מותגי ענק? ימים יגידו.
דבר נוסף אותו ימים יגידו, הוא מה עוד צפון לנו מבית מבשלת שקמה. מתכונים לבירות נוספות כבר מחכים, וגם הבטחה שהמונח "קראפט ישראלי" יהפוך להיות יותר מרק כותרת בזכות זה שהבירה מבושלת בארץ, אבל גם לא גימיק פשוט. מסקרן.

אז למה שקמה בעצם?
על שם מאגר המים הסמוך למבשלה, שנקרא בעצמו על שם שדרת עצי השקמה העתיקה, שנמשכה צפונה מאשקלון עד יפו. זה מתגלה יפה מאוד בעיצוב, שלרגע אפשר לראות בו את צללית העץ, ולרגע יד אוחזת כוס בירה ממנה נידפות הארומות של חומרי הגלם.

הבירה כבר בחנויות האלכוהול המתמחות, במחיר מדף שאמור להיות ממוצע בקטגוריה, ובקרוב חביות של האמבר אייל יתחילו להופיע בברזים.

כיסיתי הכל, או שיש עוד דברים שמסקרן לדעת על מבשלת שקמה?

לסיום, תודה לצוות מב"י על אירוע אינטימי ומהנה, על ההסברים והמענה על השאלות, ולסטודיו דן לב על האירוח והאוכל הנהדר.
לחיים!

כדי להישאר מעודכנים בכל מה שקורה בשוק הבירה בישראל, אשמח להזמין אתכם ואתכן להצטרף אלינו גם בקהילת הפייסבוק: "בירה בישראל".

לקראת יום העצמאות תהיתי עד כמה אני מכיר את ההיסטוריה של המשקה האהוב בארץ.
איזו דרך עברה הבירה ב-71 שנות קיומה של המדינה? כמה היסטוריה הספיקה לצבור?
פניתי אל הגוגל הקרוב למקום מגוריי, והתוצאות היו מאוד מעניינות:

1906

יבוא ראשון של הבירה "טובורג" לישראל. זו לא "טובורג רד".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1926

האחים מרדכי וצבי רוזנברג מקימים בעכו מבשלת בירה. המבשלה מוקמת על מנת לספק את הדרישה מצד חיילי "חיל המצב" הבריטי המוצבים בארץ. שם המבשלה: "מקס בראו". הבירה: בסגנון פילזנר צ'כי, שהם מאמינים שיתאים לחיילים הבריטים. החיילים הבריטים לא מאמינים בזה והמבשלה נסגרת בתוך שלוש שנים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1934

"תעשיות בירה א"י בע"מ" או "מבשלת בירה פלסטינה" מוקמת בראשון לציון, על ידי ג'יימס רוטשילד (הבן של) יחד עם חברת פיק"א וגסטון דרייפוס – בנקאי צרפתי.
המבשלה מוקמת על מנת לספק את הדרישה מצד חיילי "חיל המצב" הבריטי המוצבים בארץ. הבירה: בסגנון פילזנר צ'כי, שהם מאמינים שיתאים לחיילים הבריטים. הפעם החיילים הבריטים כן מאמינים בזה ונולדות הבירות:

• "נשר" – בסגנון פילזנר צ'כי
• "ראשונייה" שהפכה אחר כך ל-"נשר מאלט" – ללא אלכוהול
• "סרוויס בראנד" – בראון
• "קראון"

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1941/2

"תעשיות בירה א"י בע"מ" של רוטשילד-דרייפוס – מתרחבת ופותחת מבשלה נוספת בבת-ים (מופיעה כמבשלת "כביר" על חלק מהתוויות).

1948

הבריטים מחליטים להפציץ את מבשלת הבירה בבת-ים מחשש שהיא מהווה "מקום מסתור לטרוריסטים יהודיים… ממנו ירו הטרוריסטים על הערבים". בסופו של דבר הפציץ הטייס את מפעל הדפוס השכן.

1950

מנחם ברלינר יוצר את הבירה "נשר – גולדסטאר", בסגנון דונקל מינכנאי, במבשלה בראשון לציון.
היעד: השק"ם הצה"לי.
כן כן, היתה בירה בשק"ם.
גולדסטאר גם היתה הבירה הישראלית הראשונה שנמזגה מחבית, בפאב ההיסטורי "המוזג" בת"א.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1951

"תעשיות בירה א"י בע"מ" נרכשת על ידי התעשיין היהודי האנגלי וויליאם רובינסון.

1952

מתחילה ההקמה של "מבשלת שיכר לאומית" / "מבשלה לאומית" בנתניה. המבשלה מוקמת על ידי קבוצת משקיעים אמריקאית המובלת על ידי לואיס הרצברג ועתידה להיות מבשלת הבירה הגדולה ביותר של המזרח התיכון באותן שנים.

1953

מושלמת הקמת "מבשלת שיכר לאומית" עם כושר ייצור של 400,000 חביות. המותג המוביל: "אביר".
מקור השם, למרבה ההפתעה, לא נעוץ באצילים-חיילים עוטי השריון אלא דווקא בחיילים הבריטיים שהיו נכנסים לבר ומבקשים "A Beer".
השם נבחר לבירה בעקבות תחרות בה התבקש הקהל להציע שם בעל משמעות הן בעברית והן באנגלית. השם "אביר" הוצע על ידי נתן פרג'ון, בעקבות הסיפור ההיסטורי, וזכה. הבירה מכונה גם "א.א" בעקבות הסיסמה שעל התווית: "בירה משובחת א.א".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1954

"מבשלת שיכר לאומית" מבצעת את "המשלוח הגדול ביותר של בירה מיובאת לארה"ב", נכון לאותם ימים – 180,000 בקבוקים של הבירה "אביר".

1961

קמפיין ל-"גולדסטאר" עם פול ניומן!

1963

"תעשיות בירה א"י בע"מ" מתרחבת שוב! פותחת מבשלה חדשה במגדל העמק תחת השם "מבשלת הגליל" (לא מבשלת הגליל של היום). הקרבה, בערך, למקום הולדתו של ישו, גם משמשת אותם בשיווק "גולדסטאר" בשוק הנוצרי. על התווית נכתב: "מבושלת במגדל העמק, ליד נצרת, בארץ הקודש".

1965

תחילת שיתוף הפעולה בין "תעשיות בירה א"י בע"מ" ו-"מבשלת שיכר לאומית".

1968

"מבשלת שיכר לאומית" משיקה את הבירה "מכבי". גם היא – בסגנון פילזנר.
הבירה, שפותחה על ידי ברומאסטר גרמני, זוכה בתחרויות לוקסמבורג 1977, פריז 1979 ובריסל 1981.
מכבי היא גם הבירה הראשונה המשווקת בישראל בבקבוק שאינו "בקבוק חוזר". שנים רבות של אשפה יעברו עד חוק הפיקדון, שגם הוא – לא מאוד עוזר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1973

חל מיזוג בין "מבשלת שיכר לאומית", ו"תעשיות בירה א"י" (הכוללת את המבשלות בבת-ים "כביר" ואת "מבשלת הגליל"). הדואופול בשוק הבירה המקומי הופך למונופול.

1976

"מבשלת שיכר לאומית" המאוחדת עושה אקזיט ונמכרת ליזם הקנדי מוריי גולדמן בסכום של 8 מליון דולר.

1977

נסגרת המבשלה בבת-ים של "מבשלת שיכר לאומית" (ההיא שכמעט הופצצה).

1980

על אף החרם על מוצרים ישראלים, נמכרת במצריים הבירה "O.K Beer". היצרנית: "מבשלת שיכר לאומית", נתניה.
הבירה, כנראה, היתה בסדר?

1981

המסע של "טובורג" (השייכת ל"קרלסברג" מ-1970) בארץ נמשך, וכעת היא מיובאת על ידי חברת משקאות קלים בשם "טמפו" במאמץ להחזיק דריסת רגל בשוק, אל מול "מבשלת שיכר לאומית".
עדיין לא "טובורג רד".

1983

"מבשלת שיכר לאומית" חותמת על הסכם רישיון עם הענקית "אנהוייזר-בוש". מתחילה בייצור הבירה "באדוויזר" בשנה העוקבת. הייצור המקומי היה קצר ונפסק במהרה.

1985

חברת "טמפו" רוכשת את "מבשלת שיכר לאומית" ומקימה את "טמפו תעשיות בירה".

1992

• "מבשלות בירה בישראל" (מב"י) קמה כשותפות בין "קרלסברג" ל-"קוקה-קולה".
  הטיול של "טובורג" בארץ הקודש ממשיך, כשמב"י מתחילה בשיווק המותגים "קרלסברג" ו-"טובורג" שעכשיו, כמובן, כבר לא מיובאת על ידי "טמפו" המתחרה.
  לא. זו עדיין לא טובורג רד.
• "טמפו" מכינסה את "הייניקן" לשוק המקומי.
• "טמפו" סוגרת את המבשלה שלה במגדל העמק ("מבשלת הגליל", עם ישו והכל?) ועוברת לייצר בנתניה בלבד.

1994

"איגל" – מותג הלואו-קוסט המוכר מהפחית נולדת בטמפו כדי לקרוץ לעולים ולעובדים זרים. לא מדובר בבירה "נשר".

1995

• מב"י מקימה את המבשלה באשקלון בה מיוצרים המותגים "קרלסברג", "הולסטן", "סטלה ארטואה" (היום) וחיכיתם לה – "טובורג" ו-"טובורג רד" הנוצרת כמתכון מקומי לשוק הישראלי, במטרה להיאבק על נתח השוק של גולדסטאר.
• מוקמת מבשלת "טייבה" בכפר טייבה ליד רמאללה.

1996

מב"י מכניסה את הבירה "גינס" לשוק המקומי.

1999

"הייניקן" רוכשת 18% ממניות "טמפו". אחוז שילך ויגדל בשנים הבאות.

1999

הבירה ללא אלכוהול "טובורג-מאלט" נולדת, אך שמה משתנה אחר כך ל-"מאלטי" המוכרת היום.

2000

השילוב של "הייניקן" ב"טמפו" נותן אותותיו והמתכון של "גולדסטאר" מתעדכן, וכעת הבירה מכילה רק חומרי גלם ע"פ חוק טוהר הבירה הבווארי. מהמתכון מסירים דגנים אחרים כגון דורה וחומרי טעם וצבע כגון קרמל.

2005

עולה הרעיון להתחיל לבשל את הייניקן בארץ.
זה לא קרה.

2006

מבשלת הבוטיק הראשונה בישראל מוקמת בתל-אביב. זו היא ה"דאנסינג קאמל".
באותה שנה מוקמות גם מבשלת "מלכה" ו"מבשלת הגולן".

2009

מתיחת הפנים המפורסמת לבירה "מכבי".

2012

מוקם אתר "בירבלוג"! האם זה מאורע היסטורי? בשבילנו כן.

2014

בסוף "טמפו" כן מתחילה לייצר את "הייניקן" בישראל. ישראל הופכת למדינה היחידה שבה הייניקן מיוצרת באופן מקומי.

2010

דוד הרלינג, ברומאסטר בטמפו מבצע ריענון למתכון, העיצוב עובר מתיחת פנים והחברה משיקה מחדש את בירה "אביר" כמותג נוסטלגי-בוטיקי. הבירה ניתנה להשגה בתחילה רק במסבאה "אביר" בתל-אביב, אך מאוחר יותר ניתן גם שווקה באופן מצומצם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

2015

מושקת "גולדסטאר אנפילטרד".
חלק טוענים שזו נקודה היסטורית בה ניתן לראות השפעה של מבשלות הבוטיק המקומיות על התפיסה של היצרניות הגדולות.

2015

מבשלת "אלכסנדר" מבשלת מחדש (אך במתכון אחר, עקב היעדר תיעוד) את הבירה הישראלית הראשונה – הפילזנר של "מקס בראו".
ככה גם נסגר לו יפה הפוסט הזה, שמתחיל ונגמר באותה בירה, עם כ-90 שנה של היסטוריה מרתקת, תוססת, מקציפה ומרירה בניהן.
מי יודע – אולי עד שנה הבאה תצטרף עוד נקודה היסטורית?

נהנית מהתוכן?
אני מקווה מאוד שכן, ומזמין אותך גם לשתף עם חברים וגם להצטרף אלינו בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל". 

שכחתי משהו? יש לך סיפור מעניין לחלוק? אשמח ליצירת קשר!

מאיפה אני יודע את מה שכתוב פה? המידע נשען על ולוקט מהמקורות:
"בירה בישראל" – וויקיפדיה
"מבשלות בירה ישראל" – וויקיפדיה
"טמפו משקאות" – וויקיפדיה
"גולדסטאר" – וויקיפדיה
"בירה מכבי" – וויקיפדיה
"אביר (בירה)" – וויקיפדיה
"ההיסטוריה" – אתר טמפו
"איפה היינו ומה שתינו חלק א'" – רם גלבוע וטל מילר – Ynet
"ההיסטוריה המפותלת של תרבות השתייה בישראל" – רם גלבוע וטל מילר – Ynet
"מקס חוזר לארץ הקודש" – חיליק גורפינקל – גלובס
"מוט'ל בוטיק" – הילה אלפרט – ישראל היום
"בירת ישראל" – שי אילן – nrg
אתר "נוסטלגיה אונליין"

היום, יום חמישי ה-02/05, כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כמובן שהדבר סיקרן אותי, והחלטתי לבדוק – מה הן נקודות ההשקה בין יהדות גרמניה ועולם הבירה.
פוסט זה הוא הרחבה לפוסט המצומצם בקבוצת "בירה בישראל" בפייסבוק.

לחובבי בירה והיסטוריה רבים, כשמזכירים את גרמניה הנאצית ובירה באותו משפט, עולה כמובן הקשר שבין מבשלת הופבראו (Hofbräu) המינכנאית והמפלגה הנאצית. היטלר, שהיה כנראה חובב של אולם הכנסים שבמבשלה, נהג לערוך שם את כינוסיו, ואף הכריז בו על הקמת המפלגה הנאצית ב-1920 וכן נשא בו נאומי מפתח כנגד יהודים (כגון הנאום "למה אנחנו אנטישמים").
נדבך היסטורי מוכר נוסף הוא "הפוטש במרתף הבירה" – הערב בו ניסה היטלר להשתלט על מינכן, בתקווה להמשיך משם לכיבוש בוואריה וגרמניה כולה.
הפוטש – נכשל. היטלר – הורשע במשפט ונשלח למאסר, שם הכתיב למזכירו את הטיוטה הראשונה לספרו "מיין קמפף". אך המהלך העלה את קרנו הפוליטית במידה רבה.

בחיפוש גוגל על הקשר שבין יהודים לבירה בגרמניה, נתקלתי בכתבה על תערוכה שאצר ב-2016 מוזיאון היהדות במינכן. כותרתה: "בירה היא היין של ארץ זו: סיפורי בירה יהודיים", מתוכה אספר על הנקודות הבאות.

חדשנות בתעשיה

במהלך רוב ההיסטוריה הגרמנית, בין יתר המקצועות, נאסר על יהודים להיות מבשלי בירה.
האיסור בוטל, בסופו של דבר, עם החלת חופש המסחר (למעלה מ-60 שנה לפני עליית הנאציזם). חופש זה אפשר ליהודים להיכנס לתחום בישול הבירה ולהביא עימם רוח של חדשנות.

את השינוי הגדול ביותר על תעשיית הבירה, כפי שאנו מכירים אותה היום בכל העולם, חולל ג'אקוב ון-הירש, ברון יהודי מבוואריה.
לאחר שהוערמו עליו קשיים מצד הגרמנים, ומשלא הצליח לפתוח מבשלה בתוככי העיר מינכן, כפי שהיה נהוג, פנה להקמת מבשלה מחוץ לעיר. התהליך אף הוא היה קשה, אך לאחר 12 שנים הצליח ון-הירש לפתוח את המבשלה – Planegg Castle Brewery – והפך אותה למבשלה התעשייתית הראשונה. ההצלחה היתה גדולה ורבות מהמבשלות אימצו את המודל ועברו גם הן מהערים, בהן לא יכלו להתרחב, אל האיזורים המקיפים אותן, ועברו ממבשלות קטנות למפעלים גדולים.
למעשה, רוב מבשלות הבירה התעשייתיות שאנו רואים היום – הן צאצאיות של המודל אותו הציג ון-הירש לעולם.
המבשלה המקורית הוחרמה ברבות הימים על ידי הכוחות הנאצים ושימשה לאחסון תרופות וכן כבונקר בפני הפצצות, בזמן מלחמת העולם השניה.
הטירה הושבה לחזקת משפחת ון-הירש ב-1950 ומשמשת היום את הספריה הלאומית של בוואריה.

הקשר בין יהודים, פיתוח תעשיית הבירה והעיר מינכן – לא נגמר כאן.
מבשלת לוונבראו (Löwenbräu) מהווה עד היום שחקנית גדולה ומשמעותית בשוק הבירה בגרמניה. במהלך המאה ה-19 חל פיתוח מואץ של מסילת הרכבת בגרמניה. יושב הראש היהודי של לוונבראו, מוריץ גוגנהיימר, זיהה את הפוטנציאל והחל להפיץ את הסחורה באמצעות מסילת הרכבת. מהלך זה הוביל את מבשלת לוונבראו להיות יצואנית הבירה המינכנאית הגדולה ביותר.
ב-1895 רכש ג'וזף שולן מבשלה בפשיטת רגל. לאחר מכן, בסדרת רכישות ומיזוגים של מבשלות שנחלשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה רכשו גם את מבשלת לוונבראו והתאגדו תחת המותג שלה, שהיה מפורסם יותר. כך הפכה מבשלת לוונבראו למבשלת הבירה הגדולה בגרמניה. יושב הראש ומחזיק המניות העיקרי – היהודי הרמן שולן, בנו של ג'וזף.

עם עליית הנאצים לשלטון הוכרחו כל היהודים שעבדו במבשלה לוותר על חלקם ועל משרתם, ולהתפטר. המבשלה הועברה לחזקתם של גרמנים ארים בתהליך ה"אריזציה".
ג'וזף שולן נפטר בטירתו, שגם היא הוחרמה לאחר מכן על ידי הנאצים. בנו, פריץ, שניהל את המבשלה, נשלח למחנה הריכוז דכאו.
פריץ שרד את המלחמה, וב-1948 הוחזרה אליו הטירה. פריץ חזר לעסוק בתעשיית הבירה אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של לפני המלחמה, והעסקים נמכרו.
הרמן שולן, שכנראה חזה את ימי המלחמה הקשים, נמלט עם משפחות לניו-יורק בשנת 1935, שם הפך למנהל של מבשלת ריינגולד ("Rheingold Brewery") מברוקלין, שהוקמה אף היא על ידי מהגרים יהודיים מגרמניה. המבשלה היתה פופולארית ביותר והבירה שלה אף הפכה לבירה הרשמית של קבוצת הבייסבול ניו-יורק מטס.

שורשים היסטוריים

למעשה, לקשר בין היהודים ועולם הבירה בגרמניה שורשים עמוקים יותר.
1516, הרבה לפני עליית הנאציזם, מוכרת כשנה בה נחקק "חוק טוהר הבירה הבווארי", אשר פסל את כל הצמחים לתיבול בירה, למעט כשות. מהלך זה, באופן מובן, העלה מאוד את הדרישה לחומר הגלם.
מהלך נוסף שהתרחש באותה תקופה הוא הגליית היהודים אל האיזורים הכפריים, החוצה מן הערים הגדולות, בהן לא היו רצויים.
אובדן המקצוע והמגורים והמעבר לאיזורים הכפריים – העמידו בפני היהודים את הצורך לפנות לאופק מקצועי חדש. הדבר עלה בקנה אחד עם הדרישה המיידית לכשות בשוק הבירה. היהודים הפכו למגדלי וסוחרי הכשות הכמעט בלעדיים בגרמניה. גם במקרה זה, עם עליית הנאציזם, הוחרמו העסקים ושטחי הגידול מידי היהודים, ששלטו לחלוטין בשוק.
לאחר המלחמה, חזרו שתים מאותן משפחות יהודיות לגרמניה ושבו לעסוק בתעשיית הכשות: משפחת סטיינר ומשפחת פרומס. ב-1960 פיתחה החברה של משפחת פרומס את תהליך הפיכת הכשות לאבקה ודחיסתו לכופתיות. מהלך זה שינה את פני התעשיה לחלוטין, והיום צורת השימוש הנפוצה והעיקרית.
החברה של משפחת סטיינר היא היום אחת משתי החברות החזקות מאיזור בוואריה – שמה שונה ל"הופסטיינר" ומוצריה מיובאים לישראל לשימוש בתעשיית הבירה המקומית.
שתי החברות, ושתי המשפחות, אגב – כבר אינן יהודיות.

השפעה תרבותית

בשבוע שעבר כתבתי את המדריך המלא לכוסות בירה. בין היתר, מופיעה במדריך הכוס הגרמנית האייקונית מכולן – הסטיין. כוס הבירה המהודרת, העשויה קרמיקה, ומעוטרת בשלל פיתוחים ואיורים, הנמכרת לתיירים ואספנים בכל חנות מזכרות ובכל שוק בקרן רחוב.
לא רבים יודעים, וגם אוצרי התערוכה הופתעו לגלות – שגם כוס זו היא פרי פיתוח יהודי.
במעבר חזרה של יהודים מהאיזורים הכפריים אל הערים הגדולות – חיפשו צעירים הזדמנויות עסקיות. הם מצאו אחת – טרנספורמציה של הסטיין הגרמני הפשוט, החלק והעירום – ליצירת אמנות מעוטרת בשלל אלמנטים. ב-1880 כבר היו חמש חברות שייצרו כוסות סטיין למכירה לתיירים – כולן בבעלות משפחות יהודיות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כיום כמעט ולא קיים קשר יהודי ברור לעולם הבירה בגרמניה, אך קיים קשר הדוק בין תעשיית הקראפט הישראלית לגרמניה.
החל מחומרי גלם כגון כשות ולתת, דרך ציוד הבישול וההתססה של מבשלות ישראליות רבות, הכשרה מקצועית ועד שיתופי פעולה של מבשלות ישראליות וגרמניות, כגון הדאנסינג קאמל, הרצל ושריגים.

מקווה שנהניתם מהטקסט ומצאתם זווית אחרת ומסקרנת.
יוחאי
—

טקסט זה נשען על מידע הלקוח מהכתבה: Oktoberfest Was Invented by Jews