בלאק בירד היא בירה מתוצרתו של אורי סופר- הוא לונג בירד, והיא מסוג black IPA.
רגע! מה? IPA, ושחור?? מה זאת אומרת?
או, יופי.
זמן להסבר קצר.
רוב סגנונות הבירה שאנחנו מכירים היום, פותחו ונקבעו בקריטריונים האופייניים להם לפני שנים רבות.  אצל חלקם אפשר למצוא התייחסויות היסטוריות לסיבת הווצרותם (כמו ה-IPA), וחלקם עתיקים ומייצגים איזורים ותרבויות שונות.
היום- הטעימה, הפיקוח, הדירוג, השפיטה ושאר הדברים הרשמיים שקשורים לבירה ולסגנונות השונים, מאוגדים על ידי וועדה אמריקאית שנקראת ה-Beer Judge Certification Program –BJCP.

ואיך כל זה קשור? ה- black IPA, או American Black Ale, ואפילו Cascadian Dark Ale- הוא סגנון חדש שעדיין נמצא בוויכוחים ודיונים בנוגע לאישורו כסגנון בירה רשמי. זה גם מסביר את מגוון השמות הרחב.
הסגנון יציג בדרך כלל צבעים שנעים בין חום ככה לשחור עמום, וטעמים מאלטיים שיכולים להיות מתוקים וקלים אך גם לנוע לכיוון הקלוי והעמוק.
לרוב ייעשה שימוש בכמויות גדולות של כשות אמריקאית מזן קסקייד, ואחוז האלכוהול ינוע בין 5%-10%.

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסגנון החדש היתה בסיור המבשלות שלנו בעמק האלה, בדוכן של אורי במבשלה של גל. שם גם קניתי את הבקבוק, שהתהדר בפקק שחור. וזהו. שם זה נגמר. בקבוק עלום שם לבירה מסגנון לא ברור שהגיע אלי מבחור קירח עם זקן גדול. יותר מידי גורמים מוזרים שכמובן הלהיבו אותי מראש על הבירה.

הבלאק בירד נמזגת יפה, בעלת צבע חום עמוק פורטר– סטאוטי, גיזוז דק אבל אגרסיבי, וראש קצף מכובד. כל זה למרות האזהרה של אורי שאולי היא תקציף ותגלוש בגלל תסיסה שניה ארוכה מידי.

לבירה גוף בינוני, שבלבל אותי- כי לא ידעתי מה אני מחפש.
מצד אחד- כשמסתכלים עליה מצפים לפורטר שמנמנה עם גוף קרמי ונחמד.
מצד שני- כשמריחים אותה, כל ניחוחות הכשות (אנגלית במקרה הזה, ולא קסקייד) מעלים רצון ל-IPA קלילה וזורמת. כיוון שאין לי מספיק הכירות ונסיון עם הז'אנר, אני לא יכול לקבוע בוודאות עם הגוף הזה מתאים או לא, אבל הוא בהחלט מתאים כשאתה בא להתרשם מהטעמים ומהקונטרסט- בכך שהוא לא מעסיק את החך ואת הראש.
הגיזוז, כאמור- מורכב מבועות קטנות קטנות, אבל נמרצות ביותר, שמזינות בהתלהבות ראש קצף גדול מאוד, בעל צבע קרמי חמאתי ומושך.

הכשות מורגשת בבירה  הזו בכמה מקומות. בגזרת הארומה- ניחוחות פירותיים של ליצ'י והדרים, קלאסיים ל-IPA, ונובעים גם מהנסיון שנעשה בבירה הזו לדריי הופינג. בטעם- מרירות כשותית מצופה, שמשחקת ים- יבשה על החך יחד עם מרירות הקלייה של הלתת.

לבירה 7% אלכוהול, שזה לא מעט. אך התחושה האלכוהולית לא מרכזית, אבל גם לא נחבאת אל הכלים. יש תחושה של משקה אלכוהולי, אבל החך והראש עסוקים יותר במגוון הטעמים והניחוחות שהבישול הזה יודע להציע.

גוף: 2.5. לא מאוד דליל, לא סמיך.
גיזוז: 3. כמו שיירת נמלים. (מה זה הדימוי הזה??).
כמות אלכוהול מורגשת: 2.5. משקה אלכוהולי? צ'ק!.
כשותיות: 3. ושחקנית מפתח בחוויה של הבירה הזו.
ציון כללי: 3.5. אשמח לעוד בקבוקים כאלה בסליק שלי, אבל לרוב אעדיף משהו יותר קל לאפיון.

בשורה התחתונה הבירה משלבת את המאפיינים של שניים מהסגנונות החביבים עלי- ה-IPA והפורטר- סטאוט, ולכן אני לא יכול שלא לרכוש לה חיבה רבה.
ממליץ בחום לכל מי שרוצה לנסות משהו חדש, מגוון ומעניין, שהוא לא מאוד נפוץ בנוף הבירות המוכר.

לרוויה,
יוחאי.