ביקורים וטיולים

הג'מס.
מוסד שהפך להיות די מוכר בשנים האחרונות, בזכות ולא בחסד.
מדובר בברופאב (מבשלת בירה- פאב- מסעדה) הממוקם בפתח תקווה, ומציע בירת בוטיק ישראלית במגוון סגנונות, שחלקם כבר סוקרו כאן באתר.
הבירות כוללות בירות מסוג אייל, וכן מסוג לאגר– דבר נדיר, אפשר לומר, בנוף הבוטיקי הישראלי.

הברופאב הוקם על ידי ג'רמי (ג'ם) ודניאל, והפך למוסד מוכר עקב האופי המיוחד של המקום.
למה אני מתכוון באופי מיוחד? נתחיל מהאטרקציה המרכזית (בעיני אנשים מסויימים)- הסל והכדור הממוקמים בחצר הכניסה, להנאת הלקוחות (ממש מול הוואן, שמסתבר שהיה שייך פעם לשכן שלי, וליווה את ילדותי מפונצ'ר וצהוב). כלי טוב לצפות מי עוד לא שתה, ומי כבר פגש את התחתית של פיינט ה- 8.8 שלו.
כשנכנסים פנימה ניתן להינות מתצוגה יפה של בקבוקי המבשלה, של ציוד הבישול השונה, של חביות בירה, ושל שלל צינורות שלא בטוח לאן ומהיכן הם מגיעים.
התפריט אמריקאי ומכיל מנות אופייניות, לי זכור המיטבול סאב (כריך קציצות בשר) שהיה על הכיפאק. המוזיקה- אמריקאית מודרנית ופופולארית. ורועשת להפליא.

אבל אני לא כותב פה כדי לספר על הברופאב הפתח תקוואי, לא ולא.
לא מזמן נפתחה השלוחה הרעננית של הג'מס- במתחם האוכל (הכשר) "הבית ברחוב ברנר 6" (כתובת: רח' ברנר 6, רעננה).
במתחם ניתן להינות מתפריט מזון מגוון, איכותי, ומעניין- גלידריית אייסברג, סדוויצ'יית "סגנון יהודי ניו-יורקרי של פעם" רובנ'ס, מסעדה חלבית, והג'מס- פאב ומסעדה, שנדחק לו בפינה.
למה נדחק? עוד רגע אנחנו שם.

לפני כתיבת שורות אלה ביקרתי במקום פעמיים (מה שמפתיע בהתחשב בזה שאנחנו גרים באותה עיר קטנטנה). ביקרתי שם פעמיים בתזמונים שונים, כדי לנסות ולעמוד על האופי האמיתי של המקום.

הביקור הראשון היה ביום חמישי, ה-14.3.13, באיזור השעה 23:00.

הג'מס, שניגן מוזיקה פופולארית סטייל 100fm, נותן תחושה של פאב שכונתי וחמוד, קטן מאוד, אפלולי מאוד, פשוט מאוד, ושמיועד להכיל קהל קטן מאוד- עקב גודלו הקטן. מאוד.
וזה היה בדיוק הרושם הראשוני שלי- וואו. צפוף פה. המקום הכיל, כולל השולחנות שבחוץ, השולחנות שבפנים, והבאר- בערך כפול מכמות האנשים שהייתה יכולה להיות נעימה. מה שגם מסביר את דברי המלצרית, שהגיע אלינו לשולחן בקצה ואמרה "מצטערת על הזמן, חבל שאין פה נס חציית ים סוף".
אבל אל תתנו לרושם הראשוני הזה להרתיע אתכם! המילה "מאוד" ממשיכה לתאר גם את שאר התכונות של הג'מס ברעננה.

הזמנת המנות והמשקאות נעשית יחד, על ידי צוות אדיב מאוד, מתקשר ומפטפט. הגשת המשקאות מהירה מאוד, יותר מבמקומות אחרים.
הגשת המנות- לוקחת קצת זמן. מדוע? את הסיבה לכך יכולנו לראות בבירור ממקום מושבנו מול חלון המטבח.
המנות- סדביצ'ים חמימים, בסגנון טוסט עם תכולה שונה ומגוונת. הכריכים המדוברים נעשים אחד אחד, לאט לאט, בהקפדה ובדיוק על ידי שני בחורים מבוגרים (נכון למשמרת ההיא). כל מריחת רוטב או חציית צנונית נעשים ברוגע ובשלווה. קחו את זה, שלבו עם מספר הלקוחות הגדול, וחכו מעט, ועוד טיפה, לסנדביץ' המהביל שלכם.
אני אכלתי מכריך המטיאס (דג מלוח, כן?) והפורטובלו- שניהם מדהימים. ברצינות. זה ממש טעים.

אז כן, בשורה תחתונה, אף על פי שהרושם הראשוני היה קצת מאיים, יצאתי מרוצה מאוד, ועם רצון לחזור, לבדוק את המקום בשעה אחרת.

הביקור השני היה ביום חמישי ה-7.5.13, באיזור השעה 20:00.
הפעם הצפיפות לא שיחקה תפקיד. היו מקומות פנויים על הבאר, וגם בשולחנות הבודדים הפזורים ברחבת הכניסה. לנו חיכה שולחן מוזמן, ממש ליד הכניסה והבאר.
גם אז, שאר הנתונים חזרו על עצמם- השירות האדיב, הגשת המשקאות הזריזה (שאר בני המשפחה טענו שיש משהו מעט off ב-8.8 שהוזמנה. אני שתיתי את האמבר אייל, והייתי מרוצה), הכריכים היו נהדרים, והפעם המוזיקה שהתנגנה הייתה ישראלית חדשה ושקטה, משהו שמזכיר את הפלייליסט של גלגל"צ לקראת סוף השבוע.
לקראת השעה 22:00, כשכבר התפנינו לעזוב, החלה ההתמלאות של הג'מס, ולדעתי עד השעה 23:00 התמונה מהביקור הראשון שלי הייתה חוזרת על עצמה.

בשורה התחתונה אני יכול לומר בשמחה שאני אפקוד את הג'מס ברעננה עוד מספר פעמים, ללא ספק.
אף על פי שאישית אני מעדיף מקומות מרווחים יותר, שמשאירים מעט חלל אישי לשולחן, יחד עם אופציה לתקשר עם הסועדים האחרים, החוויה הכוללת שלי מהמקום הייתה חיובית מאוד, ואני כן ממליץ להגיע לשם; פשוט תזמנו את ההגעה בהתאם לאווירה שאתם מחפשים.
ואני מאמין שכדאי להזמין שולחן.

אז לרוויה, ובתיאבון!

יוחאי.

נ.ב
בשתי הפעמים, כשביקשנו להזמין את הסטאוט, נאמר לנו שהיא לא מבושלת יותר, ושבירה חדשה תחליף אותה בקרוב.
שמעתם על זה? מישהו יודע אם בפתח תקווה היא נמזגת? מישהו יודע פרטים על הבירה החדשה? שתפו אותי, אני סקרן!

בביקור נוסף, פגשתי את ג'רמי, ושאלתו אותו- אז יש תשובה. מסיבות כלכליות, שקשורות לנפחי בישול ונתח המכירות של כל סגנון, הוא נאלץ לוותר על הסטאוט. לכל חובבי השחור שחור- אל דאגה! כרגע נשקלת האופציה להעביר את ייצור הסטאוט ממבשלת הבית, בפתח תקווה, לידיה הנאמנות של מבשלת העם.

יום שבת בבוקר, יום בהיר ויפה, יצאו להם חמישה אנשים חביבים לטיול בעמק האלה, במטרה להגיע למבשלת שריגים. לאחר נסיעה נוחה של כשעה וחצי הגיעו למחוז חפצם.

מבשלת שריגים היושבת ביישוב שריגים-ליאון, הוקמה בעצם על ידי איחוד של שתי מבשלות ביתיות שונות, האחת רונן של עופר רונן והשנייה מבשלת עמק האלה של אוהד אילון. שני המבשלים האלה נפגשו בסוג של פורום של מבשלי בירה באיזור מטה יהודה, וכך עלה להם הרעיון להקים מבשלה משתופת.

כשנכנסנו קיבלה את פנינו בתו של עופר רונן, והשאלה הראשונה ששאלה אותנו הייתה "מה תשתו?". טוב נו, בכל זאת מבשלת בירה. מיד התחלנו בטעימות. היא מזגה לכל אחד מאיתנו כוסית קטנה המיועדת לטעימה, וכך התחלנו לטעום את כל אחת מ7 הבירות המתבשלות להנאתן במבשלה. תוך כדי שאנחנו שותים, לא יכולנו שלא להבחין בעופר, שהיה לבוש בחולצה של המבשלה, שעמד והסביר לזוג על המבשלה על הבירות, ועל המבשלים. מיד כשסיים עבר לדבר עם משפחה שנכנסה למקום, ומיד אחר כך למשפחה נוספת. בזמן הדיבור ראו את הניצוץ בעיניו, ואהבתו לבירה ולבישולה הייתה ניכרת בכל מילה שאמר. התיישבנו על אחד השולחנות, ואפילו קיבלנו צלחת מלאה של בייגלה ביחד עם הטעימות. ביקשנו מעופר לשבת איתנו ולספר לנו קצת על המבשלה, והוא כמובן שמח להענות לבקשתנו.

עופר סיפר לנו שפעם, כמו כל ישראלי רגיל, הוא היה שותה גולדסטאר, ובמילותיו "גולדסטאר היא בירה ובירה זה גולדסטאר". בשלב מסויים כשהיה באירופה, התוודא עופר לבירות בוטיק ולמגוון הרחב של המבשלים, מה שפתח את עולמו לטעמים נופסים מלבד גולדסטאר.  מאוחר יותר היגר לארצות הברית, שם דווקא מצא בעיקר בירות כמו מילר ובאד לייט, שטעמן בקושי מזכיר בירה. בסופו של דבר מצא בליקרסטור נידח על מדף מאובק בירה לא ידועה, והתאהב בה מיד. שנים לאחר מכן הבירה התפרסמה מאוד. שמה של הבירה – פיט'ס וויקד אייל (Pete's Wicked Ale). בירה מלאה בכשות, מה שמאפיין את הבירות שלו עד היום. שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לעבוד בהייטק, החליט שהוא פורש ועובר לבשל בירה. אמר ועשה. פתח מבשלת בירה בביתו, והדבר הראשון שבישל היה גרסה שלו לאותה בירה שגרמה לו להפתח לעולם הגדול והמופלא הזה של מבשלות הבוטיק. הוא קרא לה עופר'ס וויקד אייל, אך בגלל בעיות טכניות החליט לשנות לה את השם, והיום ניתן למצוא אותה תחת השם "הכהה המרושעת". עופר המשיך וסיפר על פורום מבשלי הבירה באיזור מטה יהודה שאליו הוא שייך, ועל התעשייה הגדולה שגדלה ומתפתחת באיזור.

כמובן שהוא גם התייחס למס המוגזם והמיותר שהוטל לא מזמן על תעשיית הבירה בישראל, והסביר שבפורום המבשלים הם מנסים לפעול נגד המס – באירועים, כנסים, כרזות, ובעיקר המשך ייצור שוטף של בירה על אף המחיר הגבוה. כנראה שהם גם נוחלים הצלחה בעניין, שכן רק בזמן שהיינו במבשלה הופתענו מכמות האנשים, אפילו תיירים מחו"ל, שהגיעו, טעמו, חוו דעה וקנו. שישייה, שתיים, ויצאו מחוייכים.

מהמס עברנו לדבר על האיחוד בין מבשלת עמק האלה לבין מבשלת רונן. בעצם שני המבשלים רצו לגדול ולפתח את המבשלה שלהם מעסק קטן שמתנהל בבית לעסק יותר מסחרי, ולאחר שנפגשו בפורום המבשלים, החליטו להקים ביחד את מבשלת שריגים. אותן בירות שייצר כל אחד לבד כיום מיוצרות תחת שתי סדרות שונות.

האחת – הסדרה הקלאסית, שבעבר הייתה שייכת למבשלת עמק האלה. הסדרה כוללת את החיטה הבווארית, בלונד אייל, אייריש רד אייל, וטריפל בלגית.

השנייה – הסדרה המיוחדת, שהייתה שייכת למבשלת רונן. הסדרה הזו כוללת את החיטה המחוצפת, ההודית המכוערת, והכהה המרושעת.

להלן חוויית הטעימה שלי מכל אחת מהבירות (בקצרה כמובן, סיקור נרחב יותר על כל בירה יבוא גם הוא):

1. בלונד אייל – טעם קלאסי פשוט ומתקתק עם מעט כשות בסוף. זוהי פייל אייל פשוטה ונחמדה שמתאימה לחוף ים או לבריכה.

2. חיטה בוארית – זוכת מקום ראשון בקטגורית חיטה בלונגשוט 2009. בירת חיטה מאוד אמינה לסגנון הגרמני/בווארי, עם תוספת של כשות המקנה לבירה טעם מעט יותר מריר מבירות חיטה אחרות, או "רגילות".

3. החיטה המחוצפת – כשות כשות חיטה וכשות. זה הסדר בו מרגישים את הטעמים בבירה, שהמרירות שלה מעלימה (לדעתי) את טעמי החיטה שנמצאים בתחילה. הרבה כשות נשארת בסוף. לצערי אני פחות אדם של כשות והבירה פחות דיברה אלי.

4. אייריש רד אייל – סוג של אמבר אייל שמתמחה בלא להדגיש כלום. מבולבלים? גם אנחנו. בבירה מרגישים הכל, אבל אין שום טעם בולט יותר מאחר, אין שום מרכז לבירה. היא מסתובבת סביב המתיקות הלתתית והמרירות הכשותית. בירה נחמדה ביותר.

5. הכהה המרושעת– אייל כהה שלא מדגיש את השוקולד, אלא מדגיש את הקלייה המעט מעושנת והכשות שבסוף. חביבה ביותר.

6. טריפל בלגית– בתור אחד שלא אוהב בכלל טריפל בלגיות אלא רק דאבל בלגי, קצת הופתעתי לטובה. הבירה אינה מרירה בצורה נוראית כמו טריפל בלגית, והיא מאוד מתוקה. בכלל לא מורגשים תשעת אחוזי האלכוהול בבירה, ובהחלט אשמח לשתות ממנה שוב.

7. ההודית המכוערת– שוב, כשות כשות כשות. זוהי IPA מאוד אמינה לסגנון, שמדגישה את אהבת המבשל לתבלין הזה שנקרא כשות. לאוהבי הכשות – מומלץ בחום.

כמו שכבר ציינתי בעתיד יבואו סקירות יותר מעמיקות על כל בירה. בעיקר כי יצאנו עם שישיית בקבוקים מהמקום עם חלוקת עבודה לכל אחד מי שותה מה.

בסוף הטעימות יצאנו החוצה וצילמנו את עופר נותן מעט הסברים על המבשלה.

לצערנו בגלל שנסענו בשבת, לא יכולנו להכנס לתוך המבשלה מטעמי כשרות, אלא רק לשבת במרכז המבקרים ולראות את מיכלי התסיסה דרך חלון. מרכז המבקרים מאפשר ביקורים מודרכים, שעליהם ניתן למצוא מידע באתר. באופן כללי למידע נוסף ניתן להכנס לאתר המבשלה כאן.

יצאנו מהמבשלה שמחים ומאושרים, והחלטנו לקפוץ לביקור במבשלה של גל ספיר (עדכון: המבשלה נסגרה ואינה פעילה יותר), הלא היא מבשלת גל'ס, היושבת במושב אביעזר. באותו יום גל אירח במבשלתו גם את מבשלות הבשורה ולונג בירד. הגענו לשם והשתוממנו גם פה למראה האנשים, שחלקם הגדול דווקא לא בירגיקס, שהגיעו להינות מטעמם הנפלא של בירות במגוון טעמים.

סלחו לי שלא אוסיף סיקור תמציתי על הבירות, אך בשלב זה יותר התעמקתי באנשים ופחות בבירה. שוב אגיד, שעל כל הבירות המדוברות יגיעו סיקורים עמוקים יותר בעתיד.
ראשית כל טעמנו אצל גל את הדאבל אס. זוהי סוויט סטאוס, בוריאציה של המבשל. מיד לאחר מכן, ולטענתו בעיקר בגלל שאנחנו בירבלוג, גל הלך במיוחד והביא לנו טעימה של בירה אותה כינה "The Lost Spicey Monster", תוך שהוא מציב לנו אתגר – אם ננחש את שלושת התבלינים שהוא השתמש בבישול הבירה, הוא נותן לנו שישייה חינם. כמובן שלא הצלחנו לגלות מהם, וגל גם לא חשף את סוד המדינה. למרות זאת כל אחד מאיתנו התהדר בעוד שני בקבוקים של הבירה המדוברת.

לאחר מכן עברנו לבשורה, שם דיברנו ממושכות עם מתי רוזן (הבעלים), קצת על המבשלה, קצת עליו, קצת על הבירות שלו, הניסיון שלו, ואיך מבשלים בירה.
מתי שש לספר לנו הכל ולענות על כל אחת מהשאלות שלנו, בדיוק באותה חדווה שבה נענה עופר רונן לבקשתנו להצטלם או סתם לדבר איתנו. אצל מתי טעמתי גם את דולסה וגם את בטי, אך בשלב זה כבר היו לי יותר מידי טעמים בפה ולכן רק אומר שדולסה הייתה טובה יותר מהטעימה שלה שטעמתי ביריד האוכל בדיזינגוף סנטר, וגם מתי עצמו אמר ששינה משהו במתכון מכיוון שהוא הרגיש לא שלם איתה. מעבר לזה גם החלפנו מספר מילים עם אורי סופר מלונג בירד, ויוחאי אף טעם בירה שלו. לצערי כבר לא יכולתי לשתות יותר כשות, וכשהוזהרתי שהבירות שלו מלאות כשות החלטתי לוותר.

ממש לפני שיצאנו הספקנו להעיף מבט על אוסף בקבוקי הבירה (בעיקר מתוצרת ישראלית) של גל, ולהלן מספר תמונות:

לבסוף, בגלל שהיינו רעבים (איך לא, אחרי כל כך הרבה בירה?), גל שלח אותנו אל מייק ושרון- ביסטרו דרום אמריקאי בקיבוץ גלאון, כ-20 דקות מהמבשלה שלו.
שם, כשסיפרנו שגל שלח אותנו, פינקו אותנו מעבר למנות, שהיו מעולות מאוד. אך מכיוון שאנחנו בלוג שעוסק בבירות ולא באוכל, נביא כאן אך ורק אזכור ותמונות.

לסיכום רק אומר שנהניתי מאוד, וכך גם שאר האנשים שחברו אלי לטיול הזה, ואני ממליץ בחום לכל אחד לרדת (או לעלות) לאיזור עמק האלה, להינות מהנופים הבאמת מדהימים שנמצאים שם, ולשבת לשתות איזו בירת בוטיק ישראלית קרה וטובה.

שנה טובה ולחיים,

שחף

I have a DREAM
חנות קטנה שכולה בירה. חנות שעל מדפיה – עשרות רבות של בקבוקים. בכל הצבעים ובכל הטעמים. מקום שאפשר להסתובב בו ולחפש בירות שמעולם לא פגשתי. מקום שאפשר לעצור בו, לבקש מהאיש שמאחורי הבר כוס בירה קרה (ולדעת שהולכת לבוא הפתעה, כי בכל יום מתחלפות הבירות מהברז). מן באסטה משוגעת של בירה. עדיף, אפילו עם ריח של ים באויר ויציאה אל ספסל ממנו רואים את השמש שוקעת.
כן. I have a dream…

זה היה פוסט קצר ותמים לכאורה שרותם בר אילן, ממבשלת העם- הדובים כתב בפייסבוק בשישי לספטמבר.
אתמול, ב-13 לספטמבר, זכינו לראות את החלום הזה חי ובועט.
ככה, בזכות הרצון של אנשים שאכפת להם מתרבות הבירה בארץ, שרוצים לקדם, לתת במה ולהפגין- נפתחה ה"ביר- מרקט"- בסטה רק של בירה בנמל יפו.

המקום הקטנטן עמוס ומרהיב בעשרות על עשרות של בירות ישראליות טריות וטובות הקורצות אליך מהמדפים.
נתקלתי שם בבירות ששתיתי ואהבתי, בירות שרציתי לטעום כבר הרבה זמן ולשמחתי- בירות ומבשלות חדשות שלא נתקלתי בהן לפני.
ואיך זה? מדפי העץ הפשוטים כורעים תחת העומס של 80 סוגי בירות, ומשוויצים בתוויות של כ-20 מבשלות ישראליות גאות.
בירות מהדרום (אייסיס, נגב ועוד) ועד הצפון (גליל, בזלת ועוד) ובירות מהמרכז (ייצוג יפה למבשלת העם, מן הסתם). בירות ממבשלות גדולות, קטנות וביתיות- בירה שתתאים לכל אחד, לכל טעם. "כשבאים לכאן בירגיקס כבדים ורואים בירות שהם לא מכירים- זו הצלחה", אומר רותם. אני חושד שמדובר על קרן מ'קוראים ושותים' שפגשה שם לראשונה את הצבי.

אז איך לא הולכים לאיבוד בתוך כל הסוגים? החנות מסודרת בצורה נוחה מאוד לפי סגנונות, ולא לפי מבשלות או איזורים- חיטה, פורטר– סטאוט, בלגיות, IPA, אמבר, אייל כהה, אייל בהיר, לאגר פילזנר, מיוחדות וכהנה וכהנה.
מי שעדיין מבולבל יקבל מיד ייעוץ וטיפים מהצוות, שבניגוד להרבה מחנויות האלכוהול שתה את הבירות, מכיר את המבשלות, וידע לכוון אתכם למחוז חפצכם.

אז כן, החוויה במקום מורכבת לא רק מהעושר המקסים, אלא גם מהאנשים- אם זה רותם שמסתובב הלוך ושוב ומפטפט ודואג וממליץ, או אלכס שיורה כוסות מהברזים (המתחלפים. אתמול- מלכה אדמונית ושפירא בלונד. יש גם בירה ייחודית לחנות- ג'אפה אייל, שנגמרה לצערי).
גם אורי מלונג בירד היה שם, וניבה ממאיבירוביץ', כל מיני בירגיקס קלים או כבדים, סתם חובבי בירה, עוברי אורח, ואלה שבאו קצת מבולבלים וחיפשו את פסטיבל הבירה. אמרנו להם שזה פסטיבל קבע.

בצמוד לחנות יש חומוסיה נחמדה, שאולי היא לא סוף הדרך, אבל משתלבת בצורה נהדרת, ומתאימה מאוד למי שהגיע רעב מהבסיס.

ואיך המחירים? כידוע- המחיר בארץ לבירת בוטיק נע בין 15-18 ש"ח (ולפעמים גם יותר…). בביר מרקט אפשר לקנות בקבוק בודד ב-17 ש"ח. אבל סביר להניח שמי שיגיע לא יקנה בקבוק, אלא יוריד קרטון מהמדף וירכיב לעצמו את הנבחרת. את המארז הזה אפשר לשמור לעצמנו תמורת 85 ש"ח- משתלם.
למי שרוצה לשתות בחנות, או בעגלה שמגיחה החוצה (למרות שבנמל עושים קצת בעיות) תעלה כוס פלסטיק של שליש 24 שקלים.
הולך טוב עם החומוס.

אז המון בהצלחה לחברים בביר מרקט, וכל הכבוד.
מאחל לצוות החנות, לצוות האתר, ולכם- הקוראים- שנה טובה. שנה של מוטבציה, חלומות- הגשמה של חלקם, שביעות רצון וכוס מלאה.

לרוויה,
יוחאי.