יום שבת בבוקר, יום בהיר ויפה, יצאו להם חמישה אנשים חביבים לטיול בעמק האלה, במטרה להגיע למבשלת שריגים. לאחר נסיעה נוחה של כשעה וחצי הגיעו למחוז חפצם.
מבשלת שריגים היושבת ביישוב שריגים-ליאון, הוקמה בעצם על ידי איחוד של שתי מבשלות ביתיות שונות, האחת רונן של עופר רונן והשנייה מבשלת עמק האלה של אוהד אילון. שני המבשלים האלה נפגשו בסוג של פורום של מבשלי בירה באיזור מטה יהודה, וכך עלה להם הרעיון להקים מבשלה משתופת.
כשנכנסנו קיבלה את פנינו בתו של עופר רונן, והשאלה הראשונה ששאלה אותנו הייתה "מה תשתו?". טוב נו, בכל זאת מבשלת בירה. מיד התחלנו בטעימות. היא מזגה לכל אחד מאיתנו כוסית קטנה המיועדת לטעימה, וכך התחלנו לטעום את כל אחת מ7 הבירות המתבשלות להנאתן במבשלה. תוך כדי שאנחנו שותים, לא יכולנו שלא להבחין בעופר, שהיה לבוש בחולצה של המבשלה, שעמד והסביר לזוג על המבשלה על הבירות, ועל המבשלים. מיד כשסיים עבר לדבר עם משפחה שנכנסה למקום, ומיד אחר כך למשפחה נוספת. בזמן הדיבור ראו את הניצוץ בעיניו, ואהבתו לבירה ולבישולה הייתה ניכרת בכל מילה שאמר. התיישבנו על אחד השולחנות, ואפילו קיבלנו צלחת מלאה של בייגלה ביחד עם הטעימות. ביקשנו מעופר לשבת איתנו ולספר לנו קצת על המבשלה, והוא כמובן שמח להענות לבקשתנו.
עופר סיפר לנו שפעם, כמו כל ישראלי רגיל, הוא היה שותה גולדסטאר, ובמילותיו "גולדסטאר היא בירה ובירה זה גולדסטאר". בשלב מסויים כשהיה באירופה, התוודא עופר לבירות בוטיק ולמגוון הרחב של המבשלים, מה שפתח את עולמו לטעמים נופסים מלבד גולדסטאר. מאוחר יותר היגר לארצות הברית, שם דווקא מצא בעיקר בירות כמו מילר ובאד לייט, שטעמן בקושי מזכיר בירה. בסופו של דבר מצא בליקרסטור נידח על מדף מאובק בירה לא ידועה, והתאהב בה מיד. שנים לאחר מכן הבירה התפרסמה מאוד. שמה של הבירה – פיט'ס וויקד אייל (Pete's Wicked Ale). בירה מלאה בכשות, מה שמאפיין את הבירות שלו עד היום. שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לעבוד בהייטק, החליט שהוא פורש ועובר לבשל בירה. אמר ועשה. פתח מבשלת בירה בביתו, והדבר הראשון שבישל היה גרסה שלו לאותה בירה שגרמה לו להפתח לעולם הגדול והמופלא הזה של מבשלות הבוטיק. הוא קרא לה עופר'ס וויקד אייל, אך בגלל בעיות טכניות החליט לשנות לה את השם, והיום ניתן למצוא אותה תחת השם "הכהה המרושעת". עופר המשיך וסיפר על פורום מבשלי הבירה באיזור מטה יהודה שאליו הוא שייך, ועל התעשייה הגדולה שגדלה ומתפתחת באיזור.
כמובן שהוא גם התייחס למס המוגזם והמיותר שהוטל לא מזמן על תעשיית הבירה בישראל, והסביר שבפורום המבשלים הם מנסים לפעול נגד המס – באירועים, כנסים, כרזות, ובעיקר המשך ייצור שוטף של בירה על אף המחיר הגבוה. כנראה שהם גם נוחלים הצלחה בעניין, שכן רק בזמן שהיינו במבשלה הופתענו מכמות האנשים, אפילו תיירים מחו"ל, שהגיעו, טעמו, חוו דעה וקנו. שישייה, שתיים, ויצאו מחוייכים.
מהמס עברנו לדבר על האיחוד בין מבשלת עמק האלה לבין מבשלת רונן. בעצם שני המבשלים רצו לגדול ולפתח את המבשלה שלהם מעסק קטן שמתנהל בבית לעסק יותר מסחרי, ולאחר שנפגשו בפורום המבשלים, החליטו להקים ביחד את מבשלת שריגים. אותן בירות שייצר כל אחד לבד כיום מיוצרות תחת שתי סדרות שונות.
האחת – הסדרה הקלאסית, שבעבר הייתה שייכת למבשלת עמק האלה. הסדרה כוללת את החיטה הבווארית, בלונד אייל, אייריש רד אייל, וטריפל בלגית.
השנייה – הסדרה המיוחדת, שהייתה שייכת למבשלת רונן. הסדרה הזו כוללת את החיטה המחוצפת, ההודית המכוערת, והכהה המרושעת. 
להלן חוויית הטעימה שלי מכל אחת מהבירות (בקצרה כמובן, סיקור נרחב יותר על כל בירה יבוא גם הוא):
1. בלונד אייל – טעם קלאסי פשוט ומתקתק עם מעט כשות בסוף. זוהי פייל אייל פשוטה ונחמדה שמתאימה לחוף ים או לבריכה.
2. חיטה בוארית – זוכת מקום ראשון בקטגורית חיטה בלונגשוט 2009. בירת חיטה מאוד אמינה לסגנון הגרמני/בווארי, עם תוספת של כשות המקנה לבירה טעם מעט יותר מריר מבירות חיטה אחרות, או "רגילות".
3. החיטה המחוצפת – כשות כשות חיטה וכשות. זה הסדר בו מרגישים את הטעמים בבירה, שהמרירות שלה מעלימה (לדעתי) את טעמי החיטה שנמצאים בתחילה. הרבה כשות נשארת בסוף. לצערי אני פחות אדם של כשות והבירה פחות דיברה אלי.
4. אייריש רד אייל – סוג של אמבר אייל שמתמחה בלא להדגיש כלום. מבולבלים? גם אנחנו. בבירה מרגישים הכל, אבל אין שום טעם בולט יותר מאחר, אין שום מרכז לבירה. היא מסתובבת סביב המתיקות הלתתית והמרירות הכשותית. בירה נחמדה ביותר.
5. הכהה המרושעת– אייל כהה שלא מדגיש את השוקולד, אלא מדגיש את הקלייה המעט מעושנת והכשות שבסוף. חביבה ביותר.
6. טריפל בלגית– בתור אחד שלא אוהב בכלל טריפל בלגיות אלא רק דאבל בלגי, קצת הופתעתי לטובה. הבירה אינה מרירה בצורה נוראית כמו טריפל בלגית, והיא מאוד מתוקה. בכלל לא מורגשים תשעת אחוזי האלכוהול בבירה, ובהחלט אשמח לשתות ממנה שוב.
7. ההודית המכוערת– שוב, כשות כשות כשות. זוהי IPA מאוד אמינה לסגנון, שמדגישה את אהבת המבשל לתבלין הזה שנקרא כשות. לאוהבי הכשות – מומלץ בחום.
כמו שכבר ציינתי בעתיד יבואו סקירות יותר מעמיקות על כל בירה. בעיקר כי יצאנו עם שישיית בקבוקים מהמקום עם חלוקת עבודה לכל אחד מי שותה מה.
בסוף הטעימות יצאנו החוצה וצילמנו את עופר נותן מעט הסברים על המבשלה.
לצערנו בגלל שנסענו בשבת, לא יכולנו להכנס לתוך המבשלה מטעמי כשרות, אלא רק לשבת במרכז המבקרים ולראות את מיכלי התסיסה דרך חלון. מרכז המבקרים מאפשר ביקורים מודרכים, שעליהם ניתן למצוא מידע באתר. באופן כללי למידע נוסף ניתן להכנס לאתר המבשלה כאן.
יצאנו מהמבשלה שמחים ומאושרים, והחלטנו לקפוץ לביקור במבשלה של גל ספיר (עדכון: המבשלה נסגרה ואינה פעילה יותר), הלא היא מבשלת גל'ס, היושבת במושב אביעזר. באותו יום גל אירח במבשלתו גם את מבשלות הבשורה ולונג בירד. הגענו לשם והשתוממנו גם פה למראה האנשים, שחלקם הגדול דווקא לא בירגיקס, שהגיעו להינות מטעמם הנפלא של בירות במגוון טעמים.
סלחו לי שלא אוסיף סיקור תמציתי על הבירות, אך בשלב זה יותר התעמקתי באנשים ופחות בבירה. שוב אגיד, שעל כל הבירות המדוברות יגיעו סיקורים עמוקים יותר בעתיד.
ראשית כל טעמנו אצל גל את הדאבל אס. זוהי סוויט סטאוס, בוריאציה של המבשל. מיד לאחר מכן, ולטענתו בעיקר בגלל שאנחנו בירבלוג, גל הלך במיוחד והביא לנו טעימה של בירה אותה כינה "The Lost Spicey Monster", תוך שהוא מציב לנו אתגר – אם ננחש את שלושת התבלינים שהוא השתמש בבישול הבירה, הוא נותן לנו שישייה חינם. כמובן שלא הצלחנו לגלות מהם, וגל גם לא חשף את סוד המדינה. למרות זאת כל אחד מאיתנו התהדר בעוד שני בקבוקים של הבירה המדוברת.
לאחר מכן עברנו לבשורה, שם דיברנו ממושכות עם מתי רוזן (הבעלים), קצת על המבשלה, קצת עליו, קצת על הבירות שלו, הניסיון שלו, ואיך מבשלים בירה.
מתי שש לספר לנו הכל ולענות על כל אחת מהשאלות שלנו, בדיוק באותה חדווה שבה נענה עופר רונן לבקשתנו להצטלם או סתם לדבר איתנו. אצל מתי טעמתי גם את דולסה וגם את בטי, אך בשלב זה כבר היו לי יותר מידי טעמים בפה ולכן רק אומר שדולסה הייתה טובה יותר מהטעימה שלה שטעמתי ביריד האוכל בדיזינגוף סנטר, וגם מתי עצמו אמר ששינה משהו במתכון מכיוון שהוא הרגיש לא שלם איתה. מעבר לזה גם החלפנו מספר מילים עם אורי סופר מלונג בירד, ויוחאי אף טעם בירה שלו. לצערי כבר לא יכולתי לשתות יותר כשות, וכשהוזהרתי שהבירות שלו מלאות כשות החלטתי לוותר.
ממש לפני שיצאנו הספקנו להעיף מבט על אוסף בקבוקי הבירה (בעיקר מתוצרת ישראלית) של גל, ולהלן מספר תמונות:
לבסוף, בגלל שהיינו רעבים (איך לא, אחרי כל כך הרבה בירה?), גל שלח אותנו אל מייק ושרון- ביסטרו דרום אמריקאי בקיבוץ גלאון, כ-20 דקות מהמבשלה שלו.
שם, כשסיפרנו שגל שלח אותנו, פינקו אותנו מעבר למנות, שהיו מעולות מאוד. אך מכיוון שאנחנו בלוג שעוסק בבירות ולא באוכל, נביא כאן אך ורק אזכור ותמונות.
לסיכום רק אומר שנהניתי מאוד, וכך גם שאר האנשים שחברו אלי לטיול הזה, ואני ממליץ בחום לכל אחד לרדת (או לעלות) לאיזור עמק האלה, להינות מהנופים הבאמת מדהימים שנמצאים שם, ולשבת לשתות איזו בירת בוטיק ישראלית קרה וטובה.
שנה טובה ולחיים,
שחף
בזמן האחרון יוצא לי לשתות ולהתקל במספר לא מבוטל של בירות מסוג 
