"אלכוהליסט הוא אדם שנוא ששותה בדיוק כמוך- דילן תומאס"
זהו יום גדול, בירה נהדרת שהייתה עד עכשיו נמזגת רק בחביות בכל רחבי הארץ, נמכרת לראשונה בחנויות בירה בגרסאת הבקבוק, וכן אני מדבר על ווינשטפן! (חיטה כמובן)
כמה עובדות שכדאי לדעת על ווינשטפן:
1- בירת החיטה העתיקה בעולם, אשר מייצרת רצוף משנת 1040
2- ישראל היא המקום הראשון בעולם בצריכת ווינשטפן לנפש.
3- במבשלה עצמה אפשר למצוא 12 סוגים שונים של בירה.
הבירה שלנו היא בירת חיטה בווארית קלאסית. כמו שאומרים: קלאסי לא משנים!
הבירה עצמה:
מזיגה, ראש קצף עדין, צבע שנע בין צהוב לכתום, עכור אבל ממש בעדינות, ריח חזק של הדרים, והשאר היסטוריה.
כבר אפשר להגיד שהתאהבתי בבירה. טעימה ממנה והיא פשוט תופסת לך את הלב ואומרת "מעכשיו תוכל למצוא אותי בכל מקום". עד עכשיו בשביל להנות מכוס ווינשטפן הייתה צריך לשבת בבראו בפאב ולבקש, מהיום אפשר להנות מהבירה גם בבית.
הטעם העדין של החיטה עם ריחות ההדרים האופיניים לסוג הבירה הזה פשוט שובה את הלב. עיקצוץ של חמיצות נשאר קצת זמן לאחר הלגימה אך נעלם כאילו לא היה ומותיר אחריו רמז "תשתה עוד".
את המרירות של הכשות לא מרגישים בכלל, ולא צריך להרגיש, מדובר בבירת חיטה קלאסית ואין טעם להרוס דברים. מסורת היא לא דבר ששוברים.
יתרון גדול של הבירה היא שהיא לא מפוצצת בגזים ככה שאנשים שלא מתים על גזים (כן, יש כאלה ששותים בירה) יוכו לשתות אותה בקלילות ולהנות מבירה נפלאה.
לבירה יש גוף מאוד קל ככה שהוא מתאים לשתיה בים עם חברים או לשתיה לאחר ארוחה כבדה שרוצים משהו טוב שישב בדיוק.
אין ספק שמדובר באחת הבירות הטובות ביותר שיצאו לי לשתות, והיא מקבלת אצלי "ביירבלוג צ'ויס".
בסוף השבוע האחרון חגגנו ארבע שנים לפסטיבל הבירה ב'זמן אמיתי'- בית הספר לברמנים.
לשמחתי, מתרחשים בארץ אירועי בירה גדולים (טוב… גדול זה עניין יחסי…) בכל כמה חודשים. ולמה אני מתכוון בגדולים? אני מתכוון לאירועים שמושכים קהל רחב, משתנה, של אנשים שהעיסוק בבירה עבורם הוא כאקט תרבותי, ולא משהו של יומיום. אירועים קבועים כאלה הם תחרות לונגשוט, תערוכת בירס, ופסטיבל הבירה בזמן אמיתי (אחרי כמה פעמים, בדיוק, מותר להגדיר משהו כמסורת?).
בשונה מהשתיים הראשונות, בהן אנשים באים לשתות, להתרשם, לדבר, ולהינות מהאווירה, באירוע יחסית גדול (מבחינה פיזית)- הפסטיבל מתרחש במתחם של זמן אמיתי, מקום קטן ואינטימי יותר.
התצורה הזו מאפשרת למבקרים להתעמק יותר- וגם להשתתף יותר.
מה זאת אומרת להשתתף? או, יופי ששאלתי.
בפסטיבל התרחשה תחרות טריוויה בנושא בירה, במסגרת חידון הקרלסברג צ'אלנג' שמתרחש ממש עכשיו, בה המשתתפים זכו בפרסים, במקביל התרחשה הגרלה, וכשישבתי לרגע בהפסקה בחוץ, שמעתי זרם יציב של מתנות ופרסים שהרטיב את הבאים- שישיות בירה, חולצות, צעיף עבודת יד(!), כובעים ועוד ועוד בירצ'נדייז (ולמי ששמע בעבר את המילה ולא הבין- הלחם בסיסים של Beer ו-Merchandise).
לשמחתי כשחזרתי פנימה ראיתי לא מעט אנשים מסתובבים מחוייכים, ומראים לחברים שלהם את פרסי הבירה והאלכוהול שלהם. תתחדשו חברים!
אבל מעבר למוזיקה (שהיה נדמה לי כאילו שני אנשים רבים שם על כפתור הווליום- רגע חזק רגע חלש) שהייתה טובה, כל התחרויות וכל השיחות- עיקר העניין היה הבירה. הבירה הישראלית, ליתר דיוק.
המתחם מחולק לכמה חלקים- ועל פניהם התפזרו המבשלות.
בצד אחד- התותחים הכבדים: מבשלת מלכה, מבשלת הגולן, ומבשלת אלכסנדר– שהיו שם עם הבירות המוכרות שלהם, ועם ארסנל שיווקי של מוצרים, שלטים, פלאיירים תחתיות ושאר ירקות.
בחדר הגדול, באקווריום מזכוכית, יכולנו למצוא את המבשלה המשפחתית מאיבירוביץ' בהרכב מלא- נושמים ושוחים בסוגים רבים של בירות, מבקבוקים ומחביות (אני מקווה שאני לא טועה כשאני אומר שהם הציגו שם הכי הרבה סוגים).
אני נהנתי שם מאוד משני דברים- מהאימפיריאל IPA (ואני מנצל את הבמה הזו, ברשותכם, כדי לחזור ולבקש לשריין בקבוקים מהבישול הבא); ומהפרצוף ההמום של אחד האורחים כששאל מה מוזגים, וקיבל שטיפה של שליטה ומידע מהמוזגת הלא שגרתית- שחר, הבת הקטנה.
לידם, בשקט בשקט, מזגו את הבירה של 'שינקין'- פאב חדש יחסית באיזור התעשייה ברעננה, שמבשל את הבירה של עצמו במבשלת העם (אחלה APA אגב. נספר יותר כשנבוא סוף סוף לסקר את הפאב).
במתחם הגדול יותר מצאנו את התותחים הגדולים- של החבר'ה הקטנים (ראש לשועלים וכל זה?): מבשלת שריגים עם הליין המלא- סדרת רונן האמריקאית הנועזת, וסדרת עמק האלה האירופאית השקטה. מבשלת שפירא, בנוכחות האחים החייכנים ויוחאי קודלר הברומאסטר- עם כל הבירות שמלוות כמעט כל אירוע תרבות בירושלים (בשבילם צריך קטגוריה חדשה בתחרויות- מבשלת הבוטיק המספנסרת ביותר).
ממש מולם יכולנו לטעום את המבשלות הביתיות הקטנות:
– מבשלת הבשורה, עם השלוש הרגילות (המרה הרגישה לי יותר מתוקה הפעם. אולי אחרי האימפריאל IPA, אולי אחרי שינוי…);
– גילה BEER, עם בלגית ו-IPA (שהייתה עם איזה שמץ מפתיע של חמצמצות, שאני עדיין לא יודע אם הפתיע אותי לטובה או לרעה);
– מבשלת ג'ויה (שעוד לא הזדמן לי להתעמק בהם, אבל אני מת על ציור הסבתא. אחלה מחווה).
– מבשלת טאקוואנביר, עם מתכון חדש ל-MEAD– בתוספת קינמון. נותן תחושה של סיידר עם דבש.
– מבשלת רונסטאר, שזכורה לי מלונגשוט 2012.
– מבשלת ללה, תמיד בפסטיבלים עם חיוך, ובירות טובות.
בחלל הנוסף, והשקט יותר, מצאנו את
– מבשלת מידן, עם בירת הכוסמת ללא גלוטן, במתכון מחודש (אם אראה הבדל משמעותי- אוסיף דיווח לכתבה. מבטיח).
– מבשלת הצבי, שפרט לעיצוב המתריס ב"גאראג'יותו" אני עוד לא יכול לומר עליהם הרבה. אבל בהזדמנות.
לסיום אני יכול לומר בשמחה שהיה אירועי רווי עניין, שהניב כתבה רווית מילים (וכל הכבוד למי שהגיע לסופה).
מצפה כבר בקוצר רוח לאירוע הבא (לונגשוט, לא?).
If you guys are going to be throwing beer bottles at us, at least make sure they're full.
~Dave Mustaine
קצת רקע
אז כבר כמה זמן שאני דוחה את שתיית הבירה הזאת, חלק בגלל חוסר זמן, חלק בגלל עומס בחיי היום יום, אבל סוף סוף, אחרי תקופת מבחנים מייגעת, יש לי כמה דקות לשבת, ללגום, ו(אם אני חייב) לכתוב.
סגנון הבירה
הבירה היא בסגנון IPA, סגנון הבנוי על טהרת הכשות ובדרך כלל מאפיינים אותו טעמים דומיננטים של מרירות כשותית. הבירה מכילה 6.9% אלכוהול, כיאה לסגנון.
הבירה עצמה
הבירה נמזגת עם גוון ענברי- בהיר, יותר לכיוון הכתום. לאחר המזיגה (וגם במהלכה), ראש הקצף נעלם, וטבעת דקיקה בלבד נשארת לעיטור הבירה. כשמקרבים את האף אל הבירה, הדבר הראשון שמרגישים הוא מין ניחוח של פריחת הדרים, הריח המתוק הזה שמריחים שעוברים ליד פרדס בימי מרץ/אפריל , כשהפריחה בשיאה, ריח צוף, נהדר. הטעם, אם לומר את האמת, מאכזב. אחרי ניחוחות נהדרים כמו שהבירה הזו מציגה, הייתם מצפים לבירה כשותית , נושכת, שתשאיר אחרי הרס מריר וכשותי בפיכם, זה אינו המקרה. המרירות מעודנת , טעם הלוואי מריר עדין, כאילו חולף על פניכם, ממש לא מה שמצפים אחרי ארומה כל כך דומיננטית. הגוף של הבירה יחסית כבד (בכל IPA אחרת הייתי אומר שהוא בא לתמוך במרירות המשתלטת) , ובהעדר דומיננטיות כשותית, מרגיש קצת כבד מדי. עם גוף קצת קליל יותר, הבירה היתה יכולה להיות בירת רענון אחרי ריצות ארוכות, אבל עם גוף יחסית כבד, היא רק תשקיע אותכם עמוק יותר לתוך הספה. הגיזוז גם הוא מתאים במיוחד לגוף, אבל לא לטעמים, הוא עדין ונעים, מתאים לבירה כבדה, אבל אינו משרת את המטרה של פיצוץ בלוטות הטעם במרירות. האלכוהול מורגש רק בחמימות שהוא מיצר בגרון, מעבר לזה, לא ניתן למצוא לו זכר. בזמן שתיית הבירה, משתלט על הפה טעם מתקתק, מוחלף במהירות במרירות עדינה, שמוחלפת במהירות למרירות כמעט "שקופה" , טעם לוואי כשותי, אבל שאינו משתלט. בסה"כ הבירה היא בירה שנעים
לשתות, אבל כגודל הציפיות כך גודל האכזבות, עם קצת יותר פאנץ' הבירה יכלה להיות נהדרת, כמו שהיא עכשיו, כנראה שתשאר רק בגדר ה"נחמדה".
מבחן הטעימה
גוף-2.5- יחסית כבד, אבל אין לו במה לתמוך.
גיזוז- 1 – עדין ונעים, מתאים מאוד לגוף.
כמות אלכוהול מורגשת -0.5- פה ושם, אבל לא באמת.
כשותיות -2.5 – הפרמטר המאכזב ביותר, ציפיתי ליותר.
ציון כללי -3- יותר פייל אייל מIPA, בירה נחמדה, אבל אני עדיין ישוב בכסא.
ביום שישי, ה- 2.11.2012, נכחתי יחד עם ניצן מהבלוג (וחן, מניצן) באחד מהמפגשים (או השיעורים?) ב'אקדמיה לבירה' בנורמה ג'ין.
המפגש עסק בסצינת בירות הבוטיק הישראליות, והתארחו בו רותם מהדובים, דיוויד מהדאנסינג קאמל, וגלעד, שאז עוד עבד במבשלת הנגב.
כשנשאלו על מגוון הבירות שכל מבשלה מוציאה מהדודים אל הגרונות שלנו, יכלו רותם ודיוויד להתגאות במספר לא קטן של בירות בייצור סדיר, ועוד לא מעט מהדורות מיוחדות ועונתיות. מבשלת הנגב נותרה עם שלוש הבירות הקבועות שלה, ועם הבטחה- ברגע שנוכל לפנות מיכל בתוך הסערה של הייצור הסדיר- אנחנו מבשלים בירה חדשה.
ביום חמישי, ה-21.3.2013- כמעט חצי שנה אחר כך- זכינו לטעום אותה.
באופן אישי התרגשתי מההשקה הזו, כיוון שלמבשלת הנגב שמור מקום חם אצלי- הפורטר אלון הייתה הבוטיק הישראלית הראשונה ששתיתי, אחרי עניין מוחלט בבירות מחו"ל.
ההשקה של הבירה החדשה, 'חריטון', התארחה בבירמרקט, וכללה מזיגה מהחבית (היחידה. 30 ליטר בלבד.) ומבקבוקים- לכל מי שלא הספיק. עם קהל עוברי אורח שבאו והלכו, אנשים מתעשיית הבירה ובלוגרים נוספים, הכרת אנשים חדשים וג'אם של להקת ZAZZY– הערב הפך לדרך נהדרת לסיים את השבוע.
לשמחתי- הספקתי עוד לטעום את הבירה מהחבית (וכשאני אומר הספקתי אני מתכוון שבניתי את הלו"ז שלי לפי זה כבר מהבוקר של אותו יום, וביליתי לא מעט שעות נסיעה בכל כלי רכב על 4 גלגלים, או מסילה).
יום אחר כך- טעמתי את הבירה גם מבקבוק- בסשן טעימות עם שאר חברי הבלוג.
נו אז איך היא?
אז ככה.
הבירה היא בסגנון אייל מנזרי- עשיר וכבד.
כבר במזיגה רואים שמדובר בבירה כבדה וסמיכה מאוד. ובאמת- הגוף שלה סמיך כמו חלב.
גם ראש הקצף– דק יחסית, בצבע חמאה, וצפוף מאוד. מזכיר ראש של סטאוט, למען האמת. את הראש הזה מזינות בועות שמנמנות ולא צפופות.
בטעם- הבירה מעניינת מאוד, ויש בה משהו שמזכיר לי קצת את הג'קס ווינטר אייל של שפירא. אולי בגלל ששתיתי אותה יומיים קודם.
הבירה מרגישה מאד אלכוהולית (7.8%) ונותנת תחושה של ליקר, בשילוב הסמיכות והאלכוהול.
טעם מתוק בבסיסו- של טופי או סוכריות גומי, משולב בטעמים עמוקים יותר ומתובלים- אגוז מוסקט וציפורן. [כיוון שאויימתי בהשמדה- הפסקתי לחקור מה באמת יש שם :)].
מה שעשוי יפה לדעתי בבירה הזו הוא שהיא לא מרה בכלל בזמן הלגימה, אבל מהר מאוד היא משאירה את הפה יבש עם משקע מריר מעט, ורצון עז לקחת לגימה נוספת.
הגרסה המבוקבקת מאוד דומה, לשמחתי, ואני מאמין שעם עוד קצת זמן בבקבוק היא תהיה אפילו דומה יותר.
כרגע ההבדל עומד על כך שהבקבוק קצת יותר קליל, וטעם האלכוהול קצת יותר בולט. אולי זה מה שהזכיר לי את הג'קס.
כמובן שיש שאלות שנשארו פתוחות- מה זה חריטון? מה פתאום בירה חדשה עכשיו? היא כאן כדי להישאר? יש למה עוד לצפות?
ניתן לחברים בנגב לענות על השאלות האלה.
יום שישי. צהריים. על פניו- אווירה קלאסית של פתיחת סוף שבוע… אבל מזג האוויר עצבני, וחם בצורה מוגזמת. גם במרתון תל אביב ראו תוצאות.
ביום כזה אין מנוס מלהתעסק כמו שצריך בבירה איכותית.
אז קודם כל- קפיצת ביקור בסניף החדש של הבירמרקט– בשוק הכרמל (מקום אדיר. אנשים אדירים. לכו לשם.).
(עדכון: מאז השתנו הדברים, וכיום עומד במקום הבירבזאר)
ומיד לאחר מכן- סדנאת טעימות עם אחותי היקרה ועוד שבעה בירגיקס בחנות המחודשת של beer&beyond (מקום אדיר. אנשים אדירים. לכו לשם.).
אז מה היה לנו? בשביל ליישר קו- התחלנו בהסבר קצר על מה בכלל אנחנו מדברים- מה הן בירות SINGLE HOP, ולמה זה טוב?
כידוע (ואם לא- אז הנה)- ניתן להשתמש בכשות בשלבים שונים במהלך הבישול, כדי להשיג ממנה תוצאות שונות.
בפשטות: מוקדם בבישול- לצורך מרירות נטו. מאוחר יותר בבישול- לצורך הטעם המיוחד של כל זן, ולארומה הייחודית. אחרי הבישול- דריי הופ– להשגת ארומה משגעת נוספת.
"אם ככה", חשבו לעצמם מבשלים אמריקאים (בעיקר), "למה שלא נבשל בירה רק עם זן כשות אחד- ונוציא ממנו את כל התכונות?".
שיטה זו נותנת לכל חובבי הבירה והמבשלים דרך נהדרת לעמוד על התכונות של זן הכשות הספציפי שנמצא בשימוש, וממש לתת לו את כל הבמה.
אלו בירות שאמנם משווקות באופן מסחרי, אך ביסודן- הן ניסוי. נסיון להבין את האופי של הזן הספציפי.
בנקודה זו חשוב לציין שלא כל בירה שהיא SINGLE HOP באמת עושה שימוש רק בזן אחד. לעיתים משתמשים בזן אחר על מנת להשיג את המרירות, כיוון שאין פה את הטעם של הכשות או הארומה שלה, ולעיתים משתמשים בכמה זנים- אבל מטרת הבירה היא להדגיש זן אחד ולתת לו את המיקרופון. וכמו שכולם יודעים- מי שיש לו את המיקרופון- לא מפסיק.
אז אחרי ההקדמה הממצה שנתן לנו שחר- ניגשנו לטעימות; ולפניהם- לסיפורים, ותוך כדי- הרבה פטפטת בירה מצד כולם.
בסך הכל- יצאנו לדייט עם שש בירות שונות. כל אחת בעלת אופי שונה וחוויה אחרת. אז בתמציתיות- הנה הן לפניכם!
מבשלה-Shipyard brewing company. מאיפה בעולם- פורטלנד, ארה"ב. כשות אהובה- פוגלס. כשות בריטית מסורתית. יופי- בירה בגוון נחושת בהיר. ראש לבן, וגיזוז עדין מאוד. ריח של אחרי גשם. אופי- בירה עדינה מאוד, קלילה מאוד ולא מתחכמת. בעלת 5.8% אלכוהול- מה שלא הצלחנו למצוא בכלל על הבקבוק. בירה יבשה מעט, לא מאוד מתוקה, ובעיקר נותנת לכשות להביע את הניחוח והטעם החורפי והטחוב שלה. ממש כמו חורשה אחרי גשם. הבירה בושלה לראשונה בשנת 1997.
מבשלה-anchor brewing. מאיפה בעולם- סן פרנסיסקו- ארה"ב. כשות אהובה- נלסון סובין. כשות ניו זילנדית נדירה, קרויה על שם יין הסוביניון. אחד מסוגי הכשות המבוקשים בעולם- ובצדק.
בתחילה- השתמשו בכשות הזו גם בגרין של אלכסנדר, אך היא הוחלפה. אוף. (עדכון: מדובר בהשערה. אין לנו את המתכון. עדיין.) יופי–אם כבר החלטנו להשתמש בבירה זו בכשות שמזכירה סוביניון- אז למה לא ללכת על מראה של יין לבן? כמעט ללא ראש, ללא גיזוז נראה לעין, ועוד במזיגה לכוס של יקב הרי גליל- אפשר להתבלבל בהחלט. אופי- נתחיל בלומר בפה מלא (בבירה, הלוואי) שזו הייתה הבירה האהובה עליי מכולן. נמשיך בלומר שאם מתגלגל לידיכם בקבוק אתם מתבקשים לא לפתוח אותו, ולתת לי אותו במתנה. הבירה עונתית ומאוד מוגבלת לתקופת יולי- נובמבר.
מעבר למראה המעניין והשונה שלה, לבירה יש את אחד הניחוחות הכי מורכבים ומעניינים שיצא לי להתקל בהם. הריח הייני- פסיפלורי- בשמי הזה משכר. ריח קייצי, מעט חמצמץ, ומרענן מאוד. פשוט כובש.
בירה קלה מאוד לשתיה, שבשום אופן לא מרגישים בה אלכוהול (5.9%). טעם מתקתק דבשי, וחמצמץ.
השם של הבירה גם הוא בעל משמעות, ומופיע רבות בספרות האנגלית העתיקה כתיאורה של בירה מוצלחת ומשובחת. אכן כן.
מבשלה- founders brewing. מאיפה בעולם- מישיגן, ארה"ב.
כשות אהובה- סנטניאל. כשות אמריקאית דומיננטית.
יופי- גוון נחושתי- חום, חצי צלול. מזכיר מראה של סילאן מדולל או סירופ מייפל. ראש דקיק (לפחות במזיגה של שליש בקבוק שליש…). זרמים דקיקים של בועות נצמדים לכוס.
אופי- הבירה הראשונה בטעימה שהתחילה לקרוא תיגר על החך והלשון. IPA לא נמושה- עם 7.2% אלכוהול ו-65IBU. בעלת ניחוחות מצופים של הדרים (ועכשיו כשכל העצים בחצר פורחים, אני גם יכול לומר פריחת הדרים ולדעת שאני לא הוזה פלצנות). טעם מריר שמציף את הפה, אבל בכל זאת רגוע ולא חד או חריף מידי. מלווה באיזו מתיקות קלה של אפייה מהלתת. גוף מספיק כבד כדי שאי אפשר יהיה להינות ממנה בכמה שלוקים, אבל לא משהו שיכביד על השותה. בסך הכל- אחלה IPA. יהיה נחמד לנסות לשחזר מתכון שלה בבישול ביתי.
מבשלה- WIDMER BROTHERS. מאיפה בעולם- פורטלנד, ארה"ב. כשות אהובה- FALCONER'S FLIGHT. יופי- בירה בגוון חום צהבהב בהיר וצלול, שמזכירה מיץ תפוחים- עם קצף. אופי- בשנת 2002, בעודו רק בן 41, נפטר גלן פלקונר. אני שמעתי עליו לראשונה משחר, כשאחזתי ביד את הבקבוק שבתמונה. מסתבר שהבחור החביב, מעבר להיותו בשלן בירה, ומשוגע לכשות (כמו רבים) היה, בין היתר, סוג של "פעיל חברתי" בעולם הבישול. כל חייו (הבוגרים לפחות) עסק בבישול, וכשהפך יותר מקצועי, ויותר מסחרי- עדיין נשאר נגיש, הן מבחינת חומרים והן מבחינת מאגר הידע האנושי שהיווה- לכל מבשל מתחיל או וותיק. גלן בישל, חקר, למד ופיתח ללא הפסקה, עד פטירתו. היום קיימת קרן להנצחתו, שבין היתר מעניקה מלגות ומארגנת תחרויות. כמו כן- קיימת כשות על שמו. או יותר נכון- תערובת כשות. התערובת מורכבת מסיטרה, סימקו וסוראצ'י אייס כזנים העיקריים, ומזנים נוספים פחות מורגשים להגדלת הנפח.
מתוך כל זה ניתן להבין כי הבירה היא בירה מורכבת מאוד- המון ניחוחות של פירות, דשא ואיזו חמצמצות, ועוד משהו מיוחד שמתווסף לאווירה אחרי ששומעים את הסיפור.
מבשלה- peak organic brewing. מאיפה בעולם- פורטלנד, ארה"ב.
כשות אהובה- סיטרה. אמריקאית טיפוסית.
יופי- מפתיעה מאוד. בירת חיטה כהה ביותר בגוון שמזכיר דארק אייל או פורטר בהירה.
אופי- רשמית- הבירה הפחות אהובה עליי מהטעימה הזו. ולפי הכוסות שלא ממש התרוקנו בשאר השולחן- גם על הסובבים. בירה בעלת טעם חמצמץ עז מהחיטה, עם מרירות חדה ולא מאוד קשורה מהכשות. לא מאוזנת, לדעתי. לא בירה שנהניתי לשתות, אבל שהעמידה את השאר באור טוב יותר. מה שכן- בהחלט ניתן להרגיש את ההשפעה של זן כשות אחד בבירה הזו. בנק' זו הצטערתי שלא היה איזה דלי קטן לרוקן אליו את הכוס. כנ"ל בכל הפעמים ששטפנו את הכוס במים, ואז שתינו אותם. לפחות זו דרך לא להתייבש כששותים הרבה..
מבשלה- weyerbacher.
מאיפה בעולם- אסטון, ארה"ב.
כשות אהובה- סימקו. ואז עוד סימקו.
יופי- נמזגת בצבע כתמתם אטום, מנגואי משהו. טבעת קצף בצבע קרם וגיזוז עדין.
אופי- הבירה ה'אלימה' ביותר בטעימה. חמושה ב-9.0% אלכוהול, ו-IBU 90- הבירה היא סערת כשות קטנה.
זן הסימקו, שעשיר בחומצות אלפא המוסיפות מרירות, ובשמנים ארומטיים מספק לבירה הזו גם טעם מר ובועט, אבל נשלט- לא בלתי נעים. גם הרבה מאוד ניחוחות עולים מהבירה, ולמרבה ההפתעה גם בריח וגם בטעם אפשר להרגיש רמז לאיזו חרפרפות של שום.
הגוף של הבירה כבד, והופך את הבירה בהחלט ל'בירה לשבת איתה'. את השליש הזה ייקח לכם זמן לסיים.
בהחלט בירה מצויינת, שמתאימה לפלח אוכלוסיה לא גדול- לחובבי כשות כבדים.
הסדנה הזו, לפי שחר, היא המשך ישיר של סדנאות'האקדמיה לבירה' הטעימות המיוחדות שהועברו בנורמה ג'ין בדרום ת"א, ויריית פתיחה לסדנאות נוספות שיתרחשו בחנות החדשה של ביר אנד ביונד. אז זהו- אחת הכתבות הארוכות שלי הגיעה אל סופה, ולכן אם אתם עוד כאן, אני לא אאריך בסיכום.
תודה לשחר הרץ על המאמץ, היוזמה, והמידע; לאנריקה (צ'ולה) מאירוביץ' על זה שרשם בסדנא והזכיר לי דברים שכבר הייתי שתוי מכדי לזכור; ולסרגיי על התמונות הנהדרות.
תודה להורי שהביאוני עד הלום.