אלנבי מבושלת במבשלת אחוזת בית, שהוקמה לה בשנת 2010. את המבשלה הקים איש עסקים ששכר ברומאסטר, ויחד הם החליטו להישק ליין של בירות לאגר (בעיקר), שיהיו מתאימות לחיים האורבאניים במדינה. פרטים נוספים ניתן לקרוא בדף המבשלה.
סגנון הבירה :
אלנבי היא בירת לאגר אדמדמה בסגנון בווארי. צבעה כמו שנכתב בתיאור על הבקבוק הוא אדמדם, ענברי ועכור. ראש הקצף שלה לא גדול במיוחד, אבל לי זה בהחלט מספיק. הבירה מיוצרת על פי כל החוקים של הסגנון הבווארי הישן הזה, והיא מכילה 5.3% אלכוהול, כיאה לסגנון.
הבירה עצמה:
באלנבי פגשתי בפעם הראשונה בחנות משקאות שנמצאת על אחוזה, הרחוב הראשי של רעננה, מה שמהווה צירוף מקרים משעשע.
זה היה כבר לפני כמעט שנה, ומהרגע הראשון התאהבתי בבירה. הבעייה היחידה היא שהצלחתי למצוא את הבירה הזו רק בעוד מקום אחד, וגם אז לא היו הרבה בקבוקים. לכן לא יצא לי לשתות אותה יותר מידי עד בירס 2013.
בתערוכה הגעתי לדוכן המבשלה ודיברתי עם הברומאסטר- רועי כהן. קצת כעסתי עליו אפילו שלא ניתן להשיג בקבוקים של הבירה, בעיקר כי הם היו עד אז במהדורת חצי ליטר בלבד, מה שמנע ממנה להימכר בבירמרקט.
תשובתו הייתה שהם בדיוק מתחילים לשווק את הבירה בבקבוקים של שליש, ואני הבטחתי שמיד כשהיא תגיעה לבירמרקט אני אסקר אותה. אז לקח לסיקור מעט זמן להגיע, אבל שבוע אחרי התערכוה כבר זלגו לבטני מספר לא קטן של בירות אלנבי של אחוזת בית.
כמו שציינתי כבר, צבע הבירה הוא אדום זהוב כמו שמובטח על הבקבוק. צבע סקסי לבירה. לבירה ריח מתוק וכיפי.
השלוק עצמו מורכב בעיקר מגיזוז של בועיות קטנות שתוקפות את הלשון מחד, ומטעם לתתי מובהק שמתאים ללאגר טוב מאידך.
טעם הלוואי מתוק יחסית, ומשאיר לי חיוך על הפנים עם רצון עז לשתות עוד.
טעם הלוואי מעולה ושונה מטעם לוואי רגיל של לאגר, מה שבעצם מייחד את הבירה הזו מאוד בעיני. יש רמיזה לפרי כלשהו, רק שעוד לא הצלחתי להבין איזה. לפעמים אני חושב שזה ענבים.
קלילות הבירה נותנת אפשרות לשתות הרבה ממנה.
גוף – 2, קליל, בהיר וכיף.
גיזוז – 3, למרות שאמרו לי אחרים שלדעתם יותר.
אלכוהול – 1.5, לא מורגש.
כשות – 1, לא מורגש.
סה"כ – 4.5 והבירה בהחלט מקבל את חותם הבירבלוג'ס צ'ויס.
אני ממליץ בחום לכולם לשתות את הבירה הזו. אלה שמכירים את סצנת הבוטיק בארץ מוזמנים להינות מעוד גיוון לסגנון שדי קשה לגוון בו, ואלה שלא- מוזמים לנסות בירה שכן דומה לבירות המסחריות אבל גם מביאה טויסט משלה.
מותג הדובים, שמבושל במבשלת העם, הוא אחד היצירתיים שנתקלתי בו בישראל. לדובים בירות קבועות, ובירות עונתיות, מתחלפות, שבאות פעם ב, לעשות שמח וקצת עניין. מבשלת ג'מס היא אחת ממבשלות הבוטיק הישראליות הגדולות והמכובדות, עם היצע של מגוון רב שכמעט כל חובב בירה ימצא בו משהו לטעמו.
ג'רמי מהג'מס- אמריקאי במקורו, וחברי הדובים- שחיידק הבירה דבק בהם בארצות הברית- חברו יחד ליצירת בירה חדשה.
ברגע שבחור שהאופי שלו לקוח מדמות מצויירת, ובחורים שאוהבים לאתגר את עצמם ואת הקהל בבירות מעניינות ושונות חוברים לכזה פרוייקט- חייב, לדעתי, לצאת משהו מעניין.
ההנחה שלי הייתה שאם במבשלת ג'מס מייצרים לאגרים, מה שלא קורה אצל הדובים במבשלת העם, ואם הדובים מאוד אוהבים IPA ו-APA, שלא נמצאות (לצערי) בתפריט של הג'מס- רק מתבקש שהבירה החדשה תהיה IPL- India Pale Lager.
אני יודע שדגן מהדובים עשה זאת בעבר, יחד עם אלון ריפטין ממבשלת הגליל, וליאור וייס מחיפא- אז למה לא שוב?! (בכל זאת, הובטחו שם בבלוג של דגן 200 ליטר במבשלת העם).
אז ל-IPL הזו אנחנו יכולים לחכות עוד קצת (מי שממש לא יכול- סמואל אדאמס יצאו עם אותו פיוז'ן!), אבל לפחות קיבלנו בירת שת"פ חדשה ונהדרת.
למה נהדרת? אז ככה.
הבירה, שנקראת LHF ובעברית- Lets Have Fun, היא בירה בסגנון APA, (כמו שאמרנו- נפוץ אצל הדובים) בעלת 5% אלכוהול.
ככל הידוע לי, הבירה מבושלת בשימוש של זן כשות אחד (סינגל הופ) מסוג סיטרה. זן אמריקאי שנותן טעמים וארומות הדריים- טרופיים.
הצבע של הבירה כתום נחושתי בהיר ואטום, מרחוק נראית הכוס כאילו חציה התחתון עשוי מתכת.
הראש של הבירה דקיק, ונעלם תוך שניות, מה שבטח היה גורם הנאה נהדרת לכל מי שמוזג לעצמו הייניקן בפעם הראשונה ובטוח שגבריותו עלתה מדרגה, כי לא מזג קצף.
דווקא היעדר הראש הזה ביאס אותי בהתחלה, כי ידעתי שאני הולך לשתות בירה ארומטית למדי, וציפיתי לראש שישחרר המון ניחוחות.
לשמחתי הרבה, הניחוחות המצופים של כשות הסיטרה לא איחרו לבוא- ריח כשותי עשיר, אקזוטי- טרופי, פרחוני מאוד, אננסי- פסיפלורי- מנגואי משהו. מדהים. אולי לא איתן ומרוכז כמו בהום אלון 2, גם היא מבית הדובים, אבל בכל זאת העלה בי חיוך גדול.
השפעת הג'מס ניכרת גם בתווית- הצבעים, הציורים, וגם האנגלית…
גוף הבירה קליל, אבל לא מיימי ומהול, כמו שמרגישות בירות "לייט", והגיזוז שלה דק ורב, כמו סוכריות קופצות, אבל נרגע עם הזמן.
הטעמים מתוקים יחסית, מה שפחות אופייני למיוחדות של הדובים, שבדרך כלל מרות מאוד, ולא מתאימות לכל אחד. נראה שפה הצליחו השותפים האחרים למתן קצת את דגן.
מתיקות הבירה נובעת גם מטעמי הלתת, אבל גם מטעמים פירותיים נחמדים שמגיעים מהכשות- מין טעם עדין של נקטר פירות טרופיים.
לאחר סיום הלגימה נשאר בפה טעם שהוא שילוב של מתוק ומר, אבל נוטה יותר לכיוון המתוק. שוב- משהו שלא ציפיתי לו כשידעתי שמבשלת הדובים מעורבת.
גוף: 2. זורם.
גיזוז: 3. המון בועות, אבל קטנות ועדינות, שלא מפריעות לשתיה. מתמתן אט אט.
כמות אלכוהול מורגשת: 2. לא יותר מהמינימום ההכרחי לפה כדי לדעת שיש אלכוהול.
כשותיות: 4. אחלה ארומות, אחלה טעמים. מפתיע שלא ממש מרה.
ציון כללי: 4.5. Lets Have Fun, אכן.
בשורה התחתונה אני יכול לומר שזו בירה מצויינת, כייפית, שחבל לי שלא הספקתי לטעום אותה מהחבית שהסתתרה בפאב הג'מס ברעננה, למשך ערב אחד.
לרוויה, לכל מי שעוד מוצא בקבוק (אולי יש עוד בבירמרקט),
יוחאי.
נ.ב
על התווית מופיעים ג' (הלא הוא ג'רמי), ד' (המוכר בשם דגן), ו-ל'. לא ביררתי מי הוא ל', אבל אני מנחש שזה ליאור וייס. לאחר בירורים והערות, נראה שהל' הוא לא אחר מאשר ליאור בלמס, הברומייסטר של מבשלת ג'מס. תודה לרותם בר-אילן ודרור טרבס על התיקון .
סנט ברנרדוס כריסמס אייל היא אחת מני בירות רבות המיוצרות במנזר סנט ברנרדוס שבוואטו, בלגיה. הבירה הזו היא Special Edition (גרסה מיוחדת) שמגיעה רק בתקופת החגים (הנוצריים, למי שהתבלבל), כמו שניתן להבין מהשם.
סנט ברנרדוס היא מבשלת מנזרים עתיקה שמבשלת בירה איכותית במגוון סגנונות כבר כמעט 100 שנה. היא יושבת בעיירה הציורית וואטו (Wattu) שבבלגיה.
סגנון הבירה:
סנט ברנרדוס כריסמס אייל מוגדרת בתור אייל בלגי חזק, ובמבשלה מגדירים אותה בתור בירה כהה עונתית, המבושלת בסגנון הנקרא קוודרופל סטייל קלאסי של מבשלות המנזרים הטובות בבלגיה. הבירה כהה ולא מסוננת,בעלת ראש קצף קרמי וקטיפתי, מכילה 10% אלכוהול, ומיועדת לשתייה בליל חורף קר של תקופת החגים. טמפרטורת הגשה מומלצת 9-11 מעלות. הבירה מגיעה רק בבקבוקים של 750 מ"ל או בחביות. * הערת העורך: כעת ניתן להשיג את הבירה בארץ גם בבקבוקי 330 מ"ל.*
לפי אתר המבשלה, לבירה פרופיל טעמים של מנטה, ליקריש, משמש, ולתת קלוי.
הבירה עצמה:
סנט ברנרדוס כריסמס אייל היא בירה כהה ובעלת ראש קצף יפה וקטיפתי, שמהווה סוג של תחרות לבירת האבט 12 של סנט ברנרדוס, שגם היא בירה בסגנון דומה. מיד עם הטעימה שלה מרגישים שהבירה יועדה ללילות חורף קרים. זו בירה כזו שאחרי ששותים ממנה מרגישים חמימות כיפית בכל הגרון והבטן, והיא גורמת לרצון עז ללכת לישון. ככה זה כשחורף. רוצים שיהיה חם, ורוצים ללכת לישון. צבעה כהה מאוד כיאה לאייל בלגי חזק שמיוצר במנזר. הבירה הגיעה בבקבוק 750 מ"ל ועל כן הייתה לו סגירה של פקק שעם, מה שיחד עם טעם הבירה ובעיקר כמות האלכוהול שבה נתן החווית שתיה של יין בכלל. הבירה יחסית מוגזת, מה שלי קצת הפריע. הגיזוז תוקף ומשאיר עיקצוצים על הלשון גם אחרי שהבירה ירדה בגרון. מעבר לזה היא מתוקה מאוד ונוחה לשתייה. בנוסף היא די קלילה, למרות 10 אחוזי האלכוהול שמעטרים אותה.
גוף – 4, כהה וקרמית.
גיזוז – 3.5, מוגזת, מעט יותר מידי לטעמי.
אלכוהול – 4, יודעים שהוא שם, מרגישים שהוא שם – אבל לא מפריע.
כשותיות – 0.5 לא מורגש בעליל. האלכוהול מכסה על זה.
בסה"כ סנט ברנרדוס כריסמס אייל מקבלת 3.5, ובהחלט אשתה אותה בכריסמס הבא. מרי כריסמס!
הג'מס.
מוסד שהפך להיות די מוכר בשנים האחרונות, בזכות ולא בחסד.
מדובר בברופאב (מבשלת בירה- פאב- מסעדה) הממוקם בפתח תקווה, ומציע בירת בוטיק ישראלית במגוון סגנונות, שחלקם כבר סוקרו כאן באתר.
הבירות כוללות בירות מסוג אייל, וכן מסוג לאגר– דבר נדיר, אפשר לומר, בנוף הבוטיקי הישראלי.
הברופאב הוקם על ידי ג'רמי (ג'ם) ודניאל, והפך למוסד מוכר עקב האופי המיוחד של המקום.
למה אני מתכוון באופי מיוחד? נתחיל מהאטרקציה המרכזית (בעיני אנשים מסויימים)- הסל והכדור הממוקמים בחצר הכניסה, להנאת הלקוחות (ממש מול הוואן, שמסתבר שהיה שייך פעם לשכן שלי, וליווה את ילדותי מפונצ'ר וצהוב). כלי טוב לצפות מי עוד לא שתה, ומי כבר פגש את התחתית של פיינט ה- 8.8 שלו.
כשנכנסים פנימה ניתן להינות מתצוגה יפה של בקבוקי המבשלה, של ציוד הבישול השונה, של חביות בירה, ושל שלל צינורות שלא בטוח לאן ומהיכן הם מגיעים.
התפריט אמריקאי ומכיל מנות אופייניות, לי זכור המיטבול סאב (כריך קציצות בשר) שהיה על הכיפאק. המוזיקה- אמריקאית מודרנית ופופולארית. ורועשת להפליא.
אבל אני לא כותב פה כדי לספר על הברופאב הפתח תקוואי, לא ולא.
לא מזמן נפתחה השלוחה הרעננית של הג'מס- במתחם האוכל (הכשר) "הבית ברחוב ברנר 6" (כתובת: רח' ברנר 6, רעננה).
במתחם ניתן להינות מתפריט מזון מגוון, איכותי, ומעניין- גלידריית אייסברג, סדוויצ'יית "סגנון יהודי ניו-יורקרי של פעם" רובנ'ס, מסעדה חלבית, והג'מס- פאב ומסעדה, שנדחק לו בפינה.
למה נדחק? עוד רגע אנחנו שם.
הבאר. תמונה מעמוד הפייסבוק של הג'מס
לפני כתיבת שורות אלה ביקרתי במקום פעמיים (מה שמפתיע בהתחשב בזה שאנחנו גרים באותה עיר קטנטנה). ביקרתי שם פעמיים בתזמונים שונים, כדי לנסות ולעמוד על האופי האמיתי של המקום.
הביקור הראשון היה ביום חמישי, ה-14.3.13, באיזור השעה 23:00.
הג'מס, שניגן מוזיקה פופולארית סטייל 100fm, נותן תחושה של פאב שכונתי וחמוד, קטן מאוד, אפלולי מאוד, פשוט מאוד, ושמיועד להכיל קהל קטן מאוד- עקב גודלו הקטן. מאוד.
וזה היה בדיוק הרושם הראשוני שלי- וואו. צפוף פה. המקום הכיל, כולל השולחנות שבחוץ, השולחנות שבפנים, והבאר- בערך כפול מכמות האנשים שהייתה יכולה להיות נעימה. מה שגם מסביר את דברי המלצרית, שהגיע אלינו לשולחן בקצה ואמרה "מצטערת על הזמן, חבל שאין פה נס חציית ים סוף".
אבל אל תתנו לרושם הראשוני הזה להרתיע אתכם! המילה "מאוד" ממשיכה לתאר גם את שאר התכונות של הג'מס ברעננה.
ערב הפתיחה. תמונה מעמוד הפייסבוק של הג'מס.
הזמנת המנות והמשקאות נעשית יחד, על ידי צוות אדיב מאוד, מתקשר ומפטפט. הגשת המשקאות מהירה מאוד, יותר מבמקומות אחרים.
הגשת המנות- לוקחת קצת זמן. מדוע? את הסיבה לכך יכולנו לראות בבירור ממקום מושבנו מול חלון המטבח.
המנות- סדביצ'ים חמימים, בסגנון טוסט עם תכולה שונה ומגוונת. הכריכים המדוברים נעשים אחד אחד, לאט לאט, בהקפדה ובדיוק על ידי שני בחורים מבוגרים (נכון למשמרת ההיא). כל מריחת רוטב או חציית צנונית נעשים ברוגע ובשלווה. קחו את זה, שלבו עם מספר הלקוחות הגדול, וחכו מעט, ועוד טיפה, לסנדביץ' המהביל שלכם.
אני אכלתי מכריך המטיאס (דג מלוח, כן?) והפורטובלו- שניהם מדהימים. ברצינות. זה ממש טעים.
אז כן, בשורה תחתונה, אף על פי שהרושם הראשוני היה קצת מאיים, יצאתי מרוצה מאוד, ועם רצון לחזור, לבדוק את המקום בשעה אחרת.
אפלולי משהו?
הביקור השני היה ביום חמישי ה-7.5.13, באיזור השעה 20:00.
הפעם הצפיפות לא שיחקה תפקיד. היו מקומות פנויים על הבאר, וגם בשולחנות הבודדים הפזורים ברחבת הכניסה. לנו חיכה שולחן מוזמן, ממש ליד הכניסה והבאר.
גם אז, שאר הנתונים חזרו על עצמם- השירות האדיב, הגשת המשקאות הזריזה (שאר בני המשפחה טענו שיש משהו מעט off ב-8.8 שהוזמנה. אני שתיתי את האמבר אייל, והייתי מרוצה), הכריכים היו נהדרים, והפעם המוזיקה שהתנגנה הייתה ישראלית חדשה ושקטה, משהו שמזכיר את הפלייליסט של גלגל"צ לקראת סוף השבוע.
לקראת השעה 22:00, כשכבר התפנינו לעזוב, החלה ההתמלאות של הג'מס, ולדעתי עד השעה 23:00 התמונה מהביקור הראשון שלי הייתה חוזרת על עצמה.
שוויה שוויה
בשורה התחתונה אני יכול לומר בשמחה שאני אפקוד את הג'מס ברעננה עוד מספר פעמים, ללא ספק.
אף על פי שאישית אני מעדיף מקומות מרווחים יותר, שמשאירים מעט חלל אישי לשולחן, יחד עם אופציה לתקשר עם הסועדים האחרים, החוויה הכוללת שלי מהמקום הייתה חיובית מאוד, ואני כן ממליץ להגיע לשם; פשוט תזמנו את ההגעה בהתאם לאווירה שאתם מחפשים.
ואני מאמין שכדאי להזמין שולחן.
אז לרוויה, ובתיאבון!
יוחאי.
נ.ב בשתי הפעמים, כשביקשנו להזמין את הסטאוט, נאמר לנו שהיא לא מבושלת יותר, ושבירה חדשה תחליף אותה בקרוב. שמעתם על זה? מישהו יודע אם בפתח תקווה היא נמזגת? מישהו יודע פרטים על הבירה החדשה? שתפו אותי, אני סקרן!
בביקור נוסף, פגשתי את ג'רמי, ושאלתו אותו- אז יש תשובה. מסיבות כלכליות, שקשורות לנפחי בישול ונתח המכירות של כל סגנון, הוא נאלץ לוותר על הסטאוט. לכל חובבי השחור שחור- אל דאגה! כרגע נשקלת האופציה להעביר את ייצור הסטאוט ממבשלת הבית, בפתח תקווה, לידיה הנאמנות של מבשלת העם.
