בירה שחורה עם טעמי קליה חזקים, לרוב דומים לקפה.
האיזון יכול לנוע בין בירה מאוזנת ועד מרירה, עם גרסאות מאוזנות יותר שמכילות יותר מתיקות מאלטית, והגרסאות המרירות יותר- יבשות יותר.
גרסאות הנמזגות באמצעות חנקן לרוב יהיו קרמיות יותר, וגרסאות הבקבוק יהיו ללא אותה תחושה קרמית.
הטעמים הקלויים יכולים להיות יבשים ודומיי-קפה ועד דומי שוקולד.
כאשר מבשלה הציעה סטאוט ופורטר, הסטאוט תמיד היה חזק יותר. גרסאות מודרניות מבושלות מכבידה התחלתית נמוכה יותר לאו דווקא מציגות חוזק גבוה יותר מפורטרים. גרסאות מבוקבקות לרוב יציגו אחוז אלכוהול גבוה יותר ויקראו Extra Stout.
קיים שונה בין האיזורים באירלנד, בדומה לשוני בביטרים בריטים. סטאוטים בסגנון דאבלין משתמשים בשעורה קלויה, והם נוטים להיות מרירים ויבשים יותר. סטואוטים בסגנון קורק נוטים להיות מתוקים יותר, פחות מרים ובעלי יותר טעמי שוקולד.
גרסאות מסחריות של הסגנון כוללות כמעט תמיד שיטת מזיגה בחנקן. על כן, לא צריך לצפות לאותה קרמיות מגרסאות שלא נמזגות בחנקן.
הסגנון התפתח מהרצון להנות מההצלחה של סגנון הלונדון פורטר, וייצג גרסה גדולה, קרמית וחזקה יותר של הסגנון. גינס החלה לייצר פורטר בשנת 1799, ואת גרסת הסטואט בסביבות 1810. בסוף המאה ה-19, חלה התפצלות בין סגנון הסטואוט האירי ובין סגנון הסטאוט הלונדוני, עם דגש על יותר לתתים קלויים.
לאחר מלחמת העולם השניה, החלה גינס להשתמש בשעורה קלויה, בעת שמבשלות בלונדון המשיכו להשתמש בלתת חום.
גינס החלה להתשתמש בפתיתי שעורה באמצע המאה ה-20.
גרסת המזיגה של גינס החלה ב-1959, וגרסאות דומות בפחיות ובקבוקים פותחו בלשהי המאה.
ABV: 4.0 – 4.5%