רקע:
ראשית הסיפור בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19.
לואיס קוך, סבי סבו של ג'ים קוך, שכלל מתכון בווארי וותיק שהגיע עם המשפחה מהיבשת הישנה והחל לייצר בירה עשירה, מלאת גוף וארומות במבשלתו בסנט לואיס, מיזורי.
זה היה המתכון האהוב עליו והמוצלח ביותר שלו.
המתכון עבר בירושה בין דורות של מבשלים שבישלו סדרות של בירה איכותית, ארומטית ומלאת טעמים. עם השנים הביקוש לבירות איכות שכאלה דעך ומאידך גבר הלחץ לייצר בירות זולות, פשוטות ומהירות יותר. המתכון אופסן בעליית הגג. באמצע המאה ה-20, צ'ארלס קוך – אביו של ג'ים, דור חמישי למבשלים, נאלץ לסגור את המבשלה המשפחתית בשל חוסר ביקוש לבירות מעין אלו. הענקים עתירי תקציבי הפרסום שטפו את אמריקה עם בירה זולה, מימית ודלוחה. אלו היו בירות חסרות נוכחות, חסרות ארומות, חסרות מורכבות וחסרות צבע. המתכון והבירה האיכותית ההיא, נשכחו. ג'ים השלים את לימודיו ופצח בקריירה מבטיחה של יעוץ ניהולי. מסורת בת 150 שנה של בישול בירה נשברה בדור השישי.
ב-1984, מצא ג'ים קוך במקרה בעליית הגג של צ'ארלס קוך אוצר. אוסף מתכונים עתיק בן למעלה מ-100 שנים. ג'ים שתמיד אהב בירה הרגיש שהוא נעור משינה עמוקה, ובעוד שהשוק האמריקאי נכבש על ידי בירות הלייט למניהן, החליט ג'ים שהגיע הזמן למהפיכה.
באביב של אותה שנה החליט ג'ים לנסות את המתכון המשפחתי העתיק. הוא קנה ציוד בישול בסיסי ובמטבח ביתו יצר את מחזור היצור הראשון שלו. ג'ים בכבודו ובעצמו כיתת רגלים בין הברים של בוסטון בניסיון לשכנע אותם לתת לבירה שלו הזדמנות.
המאמצים והפנטיות החלו להשתלם. הבירה זכתה לקהל מעריצים נאמן שהלך וגדל במהירות. סמואל אדמס הגדירה בארצות הברית קטגוריה חדשה – בירות בוטיק או בירות בעבודת יד (קראפט) העסק גדל במהירות. ועמו גבר הצורך בחומרי גלם איכותיים.
ג'ים הבין שבאיכות חומרי הגלם טמון כוחה של הבירה שלו. זה הגורם המבדל אותו מיצרני הבירה הענקיים.
הוא החליט לא לחסוך במשאבים והתעקש לבחור לתת מהשעורה האיכותית ביותר. עד היום, הוא נוסע מדי שנה בעצמו לבוואריה לבחור את זני כשות האצילים שמשמשים את סמואל אדמס ובוחר אותם בעצמו.
ההצלחה המהירה והאיכות הבלתי מתפשרת עוררו השראה ועודדו אלפי חובבי בירה בכל ארצות הברית. בשנים הבאות החלה גאות חסרת תקדים בקטגוריה של בירות הבוטיק ו-10 שנים בלבד לאחר היווסדה של בוסטון ביר קומפני – מאות מבשלות בוטיק, מבשלות ביתיות וברו-פאב'ס שטפו את כל ארה"ב עם בירה איכותית, מעניינת ומעוררת השראה. כיום מיוצאת סמואל אדמס למדינות בכל רחבי העולם.
(המידע על המבשלה נלקח מהאתר הישראלי של סמואל אדאמס).
סגנון הבירה:
בוק היא בירה כהה, עשירה בלתת היוצר את אחוז האלכוהול הגבוה שבה, 6 עד 7 אחוז, מרירות הכשות אינה דומיננטית ומצויה במינון מתאים על מנת לאזן את מתיקות הלתת הרבה שבבירה.
אחותה של הבוק, הדופלבוק, היא וריאציה עם אחוזי אלכוהול גבוהים יותר, מעל 7 אחוז. חוזק אלכוהולי זה מושג על ידי שימוש גדול יותר בלתת ואכן הארומה של הדופלבוק מזכירה מאוד לחם כהה, הטעם מאלטי חזק עם עקבות לתת קלוי, שזיפים ופירות כהים אחרים. בירה המתאימה מאוד לימי החורף הקרים (נלקח מאלכופדיה). תחילתו של סוג זה של בירה הוא במאה ה18. נזירים איטלקים שישבו במזנר סן פרנסיסקוס בפאולה, בוואריה ייצרו את הבירה בימי הצום הרבים, שבהם היה מותר לשתות אבל לא לאכול.
הבירה עצמה:
הבירה נמזגת סמיכה טיפה עם ראש קצף זהוב ויפה למראה שנעלם לאחר כמה רגעים. הבירה משחררת ריחות מתוקים של קרמל, שעושים חשק לשתות אותה. ציבעה של הבירה חום והיא מעורפלת לגמרי. המתיקות ממשיכה לתוך השלוק הראשון , שעם הזמן הופך למריר ומותיר אחריו טעם לוואי קרמלי ונעים. הבירה נעימה מאוד לשתיה ככל (אולי גם בגלל שהיא מחממת אותך מבפנים בדרכה למטה), ולמרות הכבדות היחסית שלה היא ניתנת לשתיה מאוד. ז"א אפילו אחרי כמה שלוקים מכובדים, לא הרגשתי כבידות או תחושה שהבירה היא יותר מדי משהו (מתוקה, כבדה, מוגזת) , ויכולתי להמשיך לשתות אותה בכיף. בקשר לגיזוז שלה היא נורא נעימה, הגיזוז שלה (כמו בהרבה בירות עם אחוז מאוד גבוה של אלכוהול וסמיכות גבוהה) הוא עדין מאוד, ובעצם עושה את העבודה שלו בלי לעשות יותר מדי רעשים. האלכוהול מורגש טיפה לאורך השלוק בדמות החריפות הנעימה שעולה לאף והחמימות שמטיילת במורד הסרעפת. בסה"כ זו בירה נעימה מאוד לשתיה בעלת טעמים מתקתקים מאוד, סגנון שאני מאוד מחבב.
מבחן הטעימה:
גוף- 2.5
גיזוז -1.5
כמות אלכוהול מורגשת-3
ציון כללי -4.5
סה"כ הבירה ממש טובה. מתיקות גדולה, עם אלכוהול ששוטף את הגוף בחום בדיוק כמו שהייתי מצפה מדאבלבוק. בהחלט הייתי שותה אותה במקום גולדסטאר.
