מיקלר, או בשם הלועזי – MIKKELLER – (שילוב שמות המקימים Mikkel + Keller) הוא מותג בירה דני שנחשב לסוג של סופר-פופ-סטאר בקרב חובבי בירות הקראפט. רוב הבירות של מיקלר מבושלות ב"בישול צועני" על ידי מבשלות קיימות (כולל מבשלת אלכסנדר הישראלית, כבוד למגזר!). הבירות מופצות בלמעלה מ-50 מדינות ברחבי העולם, והמותג מחזיק כ-30 ברים וכן חנויות בקבוקים, מסעדות וכיום גם שתי מבשלות בארה"ב. אבל כמובן, לא כך הכל התחיל.
ההתחלה
משנות ה-80 של המאה שעברה התפתחה תרבות בירות הקראפט באופן זריז בארצות הברית. לעומתם, באירופה, תעשיית הבירה התנהלה על מי מנוחות מסורתיים. החיפוש אחר טעמים חדשים, נועזים יותר, מעניינים יותר, שיוצאים מגבולות איזור הנוחות וקוראים תיגר על הטעם האירופאי הקלאסי – הובילו להקמת המותג. שני בחורים צעירים, מורה למתמטיקה ופיזיקה בתיכון (מיקל בורג) ועיתונאי מתחיל (קריסטיאן קלר) החלו להתנסות בבישול בירה ביתי, על הכיריים במטבח. בתחילה ניסו השניים לצבור מיומנות על ידי יצירת "קלונים" (שיבוטים): לנסות ולשחזר בתנאים הביתיים את בירות הקראפט הנועזות יותר שטעמו בארצות הברית. לאחר שמבחני טעימה הוכיחו כי הגיעו לתוצאות משביעות רצון ועמדו במשימת השיחזור של המתכונים – התחילו השניים לפתח מתכונים עצמאיים, מה שהפך, אולי, לסוג של התמכרות שנמשכת עד היום (עוד על כך בהמשך).
הפריצה
את הבירות שפיתחו הגישו הצמד לתחרויות בירה ביתית רבות והזכיות והפרסים לא אחרו לבוא. יחד עם זאת המותג עצמו נשמר על אש קטנה, ברמת הבישול הביתי, ונמזג בעיקר למכרים, באירועי בירה קטנים, ובמספר נקודות מצומצם.
תחילת ההפצה המשמעותית יותר מיוחסת דווקא לאחיו של מיקל, אשר פתח מיזם בירה בשנת 2006 והחל למכור ולהפיץ את הבירות של מיקלר במספר מדינות.
הפריצה האמיתית לתודעה הציבורית הגיעה אף היא בשנת 2006, עם זכיה של הבירה 'Beer Geek Breakfast' במקום הראשון בתחרות אירופאית. ההכרה הזו פתחה את הרעב של המותג, אשר החל להופיע באירועי בירה ולהציג עוד ועוד בירות חדשות אשר התקבלו באהדה על ידי הטועמים.
בישול צועני והפרידה הגדולה
צבירת ההכרה בקרב חובבי הבירה והדרישה הגוברת – פתחו בפני המותג את השוק האירופאי. הצרה האמיתית (אני שומע אוי אוי אוי?) היתה שהביקוש לבירות הייחודיות ויוצאות הדופן בנוף המקומי היה גדול. גדול מיכולת הייצור האישית של המותג וגדול מהיכולת הכלכלית לפתוח מבשלה עצמאית. בעיה זו הובילה את מיקל וקלר היצירתיים לפתרון… יצירתי: בישול המתכונים שלהם אצל מבשלות אחרות. הפתרון הזה, המוכר בד"כ כ"בישול חוזי" משמש היום הרבה מותגים קטנים (גם בשוק הישראלי המתפתח).
אז למה צועני? כי החבר'ה שלנו, עם הקוצים במקום שבו נהוג לשבת, החליטו שלא לבשל את כל המתכונים שלהם אצל אותה מבשלה, אלא להתחיל לנדוד בין מבשלות ולבשל במספר מוקדים, על מנת לעמוד בדרישה ולא להפסיק לפתח מתכונים.
הגדילה והפיתוח העסקי הנמרץ לא היו החזון של קריסטיאן קלר, שבשנת 2007 פרש על מנת להמשיך בקריירה כעיתונאי.
זו לא היתה הפרידה הכואבת היחידה בהיסטוריה של המותג: בשנת 2010 עזב גם אחיו התאום של מיקל את המיזם ופתח את מבשלת Evil Twin (היחסים, כמובן, מתוחים).
היום
על פי וויקיפדיה, במהלך השנים יצאו תחת המותג מיקלר כ-800 בירות שונות. חיפוש באתר ratebeer מוצא למעלה מ-1800 בירות הכוללות בישולים ייחודיים, שיתופי פעולה ומהדורות ספין-אוף של בירות קיימות (יישון אותה בירה בחביות שונות, למשל), לא ווידאתי את כולן כי אני משוגע אבל לא מספיק. כך או כך מדובר על כמות פנומנלית של בירות, המבושלות ברחבי העולם, כשמיקל נודד לו בין המבשלות ופשוט לא מפסיק ליצור מתכונים חדשים וחד-פעמיים, במקביל למספר בירות קבועות.
בנוסף לתפעול ברים רבים ברחבי העולם (יום לפני כתיבת שורות אלה, למשל, הוכרז על פתיחת בר נוסף בפריז) נפתחו בשנתיים האחרונות שתי מבשלות עצמאיות של מיקלר בארה"ב (סן-דייגו וניו-יורק), וכן מסעדות וחנויות ברחבי העולם.
אין ספק שמדובר באחד המותגים היותר טרנדיים ובכוכב פופ בקרב חובבי בירות קראפט בכל מקום.
מיקלר בישראל
בשנת 2016 טעמנו את שיתוף הפעולה של מיקלר עם מבשלת אלכסנדר הישראלית – "מילק אנד האני", הסטאוט האימפריאלי הייחודי שכבש את הקהל. לאחר מכן הצטרפה אלכסנדר למערך המבשלות המייצרות בירה עבור מיקלר והיא אחת היצרניות של ה-IPA "גרין גולד" (אנקדוטה משעשעת היתה לפגוש אותה בבר של מיקלר בברלין). בשנת 2018 שיתפו השניים פעולה שוב עם ה-IPA בסגנון New England "הולי פרוט". מהר מאוד אחר כך ראינו סנונית ראשונה של יבוא, עם הגעה של מספר בקבוקים של "ספונטנבזיל" – שיתוף הפעולה של מיקלר עם המבשלה הבלגית המוערכת "לינדנמנס".
נראה שתגובת הקהל היתה חיובית. חברת "הכרם", שאחראית לייבוא של בירות רבות וטובות לשוק המקומי, הרימה את הכפפה ופתחה את הדלת לבירות של מיקלר לישראל.
הגעת הבירות תלווה במספר אירועי חשיפה לקהל, בחנויות הבירה המתמחות ברחבי הארץ, ובראשן אירוע החשיפה הבלעדי בביראנדביונד בת"א (ככה זה נראה).
אז מה הגיע לארץ?
Hair In The Mailbox 
בירה בסגנון IPA אמריקני. קלאסית למדי.
הבירה נמזגת בצבע נחושתי כתמתם, בעלת ראש קצף צפוף וריחני המעלה ניחוחות של הדרים, פרחים ופירות טרופיים. גיזוז בינוני-נמוך, גוף חלק ומרירות בינונית מאוזנת בצורה נכונה עם מתיקות הלתת ושמץ קרמל.
Chipotle Porter
בירה שכבר טעמנו בביקור שלנו בבר של מיקלר בברלין, ולכן לא חשבתי שתפתיע אותי. אני זכרתי שנוכחות הצ'יפוטלה (פלפל חריף מעושן) היתה מאוד מעודנת הן בחריפות והן בעישון, רק מספיק כדי לזהות שיש אותה שם. ושמעבר לכך היה מדובר על פורטר די סטנדרטית. אז חשבתי. והופתעתי. מה ששתיתי עכשיו היתה בירה הרבה יותר מעושנת, עם חרפרפות שהיא עדיין מאוד מאוד עדינה, טעמי קליה עשירים ומעט שרופים שאינם אופייניים לפורטר, גוף קרמי ועשיר וגיזוז בינוני שמנסה להקליל במעט בירה עם הרבה נוכחות.
ככל הנראה הבירה המורכבת יותר שהגיעה לארץ מההיצע הנוכחי של מיקלר, ומתאימה לכל מי שמחפש משהו מעניין, ובמיוחד בז'אנר המעושן.
Wood Will Fall Down
הידד! ברלינר-וויס ראשון בתפוצה מסחרית בישראל! (כתבנו גם על מקומות אחרים, כמו האטצ' במחניודה, אבל הם לא משווקים).
סגנון הברלינר-וייס ("חיטה ברלינאית") הוא סגנון בירה חמוצה שכמעט ונעלם מהעולם, עד שתרבות הקראפט, כמנהגה, שלפה אותו מתהומות הנשייה, איפרה יפה בקישוטים מודרניים (פסיפלורה! כיף גדול), ופחות או יותר שמה אותו על ראש שמחתה בשנים האחרונות. בירת חיטה זו מאופיינת בחמצמצות לקטית (יוגורט? אז כזו) מאוד בולטת גם בריח וגם, כמובן, בטעם (אם כי עדינה יותר מבירות אחרות בסגנון). אל הריח החמצמץ מתלווה ריח פסיפלורה מובהק, עם מלווים טרופיים רעננים. בשונה מברלינר אחרות שטעמתי, כאן נוכחות הלתת ומרירות הכשות יותר משחקות תפקיד, יחד עם קצת ניחוחות פאנק. בירה שכל כולה אומרת "קיץ!" ותלווה את התפריט שלי בקיץ הקרוב בוודאות.
I Don't Have a Red Shrimp
הלאגר היחידה בהיצע שהגיע לארץ. לדעתי, מותג שמבוסס על יציאה מהמסגרת, שבירת המוסכמות ויציאה כנגד הסגנונון הקלאסיים "המשעממים", לוקח סיכון עוד יותר גדול כשהוא פונה לייצר את אותם סגנונות קלאסיים. במיוחד אם התוצאה תהיה פחות טובה.
לטעמי ולצערי – זה המקרה עם הבירה הזו. עכשיו – שלא תבינו לא נכון – מדובר בבירה טעימה, עשירה ושהיה בהחלט כיף לשתות, אבל אם צריך לעמוד אותה לפי הסטנדרטים של הסגנון – פילזנר – אין מנוס מלומר שהיא לא בדיוק שם. אני כן הרגשתי טעמי כשות עשבוניים (לעומת הדריים שהרגישו אחרים), מרירות מובחנת אך לא אסרטיבית, גוון צהוב-כתמתם עכור, ולא צלול כמו שמצופה, וטעמים מאלטיים שלא מאפיינים פילזנר ומלווים בפירותיות עדינה. האם אשמח לשתות את הבירה? כן, היתה טעימה. האם היא פילזנר? בעיני, לא בדיוק.
Stick a Finger In The Soil
כל מי ששתה פייל אייל במצב טוב ידע בערך למה לצפות מהבירה הזו. מדובר בבירה ששמה את הכשות בחזית, הן בטעם והן בארומה (אני הרגשתי בעיקר אשכוליות). שלא כמו ה-Session IPA, הפייל איילים, וכמובן שגם זו, יהיו עדיין יותר קלים לשתיה. זה בא לידי ביטוי במרירות נמוכה יותר ואיזון גבוה יותר עם טעמי הלתת, שפה הרגישו לחמיים, קרמליים מעט ושמץ של סוכרייתיים.
פייל אייל שבעיקר ניתן לומר עליה שהיא על הכיפאק, ולקוות שתופיע בבארים.
Deception Session IPA
בירה בסגנון Session IPA – תת סגנון של ה-IPA המודרני. משמעות המונח, או הרעיון, בבירות סשן, הוא שניתן (ואף מומלץ) לשתות כמה מהן בזו אחד זו (אולי בעברית צריך לקרוא להן "בירות רצף"? "בירצף"?).
אז איך עושים את זה בלי לאבד את הראש, בכל זאת IPA הוא לא סגנון קל באלכוהול? עושים בדיוק את זה: מורידים את האלכוהול, בלי לפגוע בשאר החוויה.
הבירה מציגה יופי של ארומות כשות, כמצופה, על הטווח הפירותי (הדרי-טרופי), תחושה אלכוהולית נסתרת, בסיס מאלטי עדין הנותן את מירב הבמה לטעמי הכשות ולמרירות אך עדיין שומר על גוף מספיק מורגש ולא מיימי, גם אם קליל. הבירה נמזגה מוגזת גבוה ולטעמי קרה מדי גם היא, מה שבטח צינזר עוד מאופי ה-IPA שלה.
רוצים לדעת מה אומרים השמות המוזרים? אור כהן עשה לנו סדר – בפייסבוק
בנימה אישית, אני חייב לומר שאני חלוק בדעתי על מיקלר. מצד אחד מדובר על מותג חלוצי שעזר לסלול את הדרך למבשלות קראפט רבות אחרות. אין ספק שמדובר על מותג ואדם שהוא יזם, מקורי, שאפתן ובעל חזון. חלק מהבירות הייחודיות שלו שטעמתי בברים של מיקלר בחו"ל היו מעולות. מצד שני, אנחנו ב-2019, 13 שנה אחרי הפריצה וזו בדיוק הבעיה – רוב הבירות של המותג המצויות בתפוצה רחבה – די סטנדרטיות. מתוך שש הבירות שהגיעו לארץ 2 הן באמת ייחודיות "על המדף". האחרות – בירות כשותיות טעימות מאוד ומוצלחות, אך באותה רמה של בירות מוצלחות בהחלט שלשמחתי כבר ניתן לרכוש בארץ.
ניתן רק להמשיך ולשמוח על ההגעה של המותג המרשים הזה לארץ, על הכרה בנדבך קטן נוסף בתרבות הבירה בישראל, ולקוות שנראה במהרה גם חלק מהבירות שלו שבאמת עושות "וואו!!" (אהמ תערוכת BEERS 2019? אולי?)
לרוויה, ולחיים אם הגעתם עד סוף הכתבה!
יוחאי.
–
מעוניינים להישאר מעודכנים בכל מה שחם בעולם הבירה בזירה המקומית? מחכים לכם בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל".
2 תגובות למיקלר