שלנקרלה מארצן - Smokin' גרמניה

"Even if the brew tastes somewhat strange at the first swallow, do not stop, because soon you will realize that your thirst will not decrease and your pleasure will visibly increase." ~ כיתוב על התחתיות שנמצאות בפאב המבשלה.

קצת רקע:

Deutsch: Flasche und Glas Aecht Schlenkerla Ra...

בירת שלנקרלה מארצן או בשמה המקורי Aecht Schlenkerla Rauchbier (תגידו את זה 3 פעמים מהר) מבושלת ע"י מבשלת הלר (Heller) הגרמנית, אשר ממוקמת בבאמברג (יש להם קבוצת כדורסל נחמדה) אשר בבוואריה, גרמניה. המבשלה מוזכרת בספרות הבירה בפעם הראשונה ב1405 , אבל הוקמה באופן רשמי ב1673, ומנוהלת בשנים האחרונות (6 דורות) ע"י משפחת תרום (Trum) . המבשלה מייצרת כמה בירות בסגנון העישון הבווארי הכבד, והיא למעשה אחת משתי מבשלות אחרונות(!!) בגרמניה שמבשלות בירה בצורה הזו. הבירה מיוצאת ל27 מדינות בעולם בלבד (למזלנו ישראל אחת מהן). עיקר המכירות שלה מתרכזות בבוואריה.

עובדה מעניינת, "שלנקר" משמעותו "מתנדנד", וכנראה שמקור השם של הבירה הוא אחד מעובדי המבשלה שהיה מתנדנד מצד לצד, שקראו לו בחיבתיות רבה שלנקרלה (מתנדנד קטן). אותו אדם מתנדנד מופיע גם על הפקק של הבקבוקים (שנראים מגניב לגמרי).

סגנון הבירה:

הבירה היא בסגנון בירה מעושנת- Rauchbier, החלק המעושן של הרכב הלתת צלוי על אש פתוחה, מה שנותן לו את העישון העוצמתי הזה שמורגש בבירה. לאחר הבישול, הבירות מוכנסות לחביות עץ אלון, ומתיישנות במרתפים בני 600 שנה שנחצבו לתוך ההרים ששוכנים ליד המבשלה. הבירה מכילה 5.1% אלכוהול, וניתן להשיג אותה בארץ בקומות שמוכרים בירות בוטיק, המחיר סביבות 18-20 שקלים לחצי ליטר (שווים את זה). טמפרטורת ההגשה המומלצת היא 7 מעלות בערך, טמפרטורה שנותנת לבירה לשחרר את הארומה ואת כל הריחות והטעמים שלה.

הבירה עצמה

וואו. נראה לי שכבר בפתיחה אני יכול להכריז ששלנקרלה מארצן היא הבירה הכי מיוחדת שטעמתי אי פעם. ואיך שבא לי עכשיו איזה נקניק מיושן עם כוס הבירה שלי. הדבר הראשון ששמים לב אליו שפותחים את הבקבוק, הוא הריח, פלאשבקים לל"ג בעומר ביסודי שהיינו מתעטפים בעשן ומגיעים הביתה, והריח לא היה יורד שבוע. הריח המעושן שעולה מהבקבוק מזכיר את הריח שתוקף אותך כשאתה נכנס לאטליז גדול או לדוכן לבשרים מעושנים בשוק, עשן עשן ועוד קצת עשן. הבירה מאוד ייחודית בטעם הזה של העשן, זאת הבירה היחידה בארץ (חוץ מהפורטר אלון של נגב, שאצלו העישון הרבה יותר עדין), והיא בהחלט מייצגת את המגזר שלה בכבוד. הטעם המעושן קצת מוזר בהתחלה, הרי אם הייתי אומר לכם לטחון גחלים ולשתות אותם כנראה שלא הייתם רוצים לעשות את זה, אבל זה טעם שככל שממשיכים לשתות , נהיה יותר ויותר נעים. אמנם הבירה קצת מרירה, אבל המרירות , שבאה בשילוב עם הטעם המעושן, גורמת לכיף גדול. הבירה קלילה מאוד יחסית לטעמים המאוד כבדים שהיא מאכלסת (נקניק נוזלי), וראש הקצף שנוצר דיי מרשים ביופיו. האלכוהול כמעט ואינו מורגש, והוא מוסתר היטב ע"י הטעים המעושן האדיר שהבירה מכילה. אין ספק שזאת בירה שחייבים לטעום, זאת בירה מאוד שונה , וקולעת רק לטעמים של אנשים מסוימים, אבל אם אתם אוהבים בירות , אתם חייבים את זה לעצמכם.

מבחן הטעימה

גוף– 2 – קלילה מאוד יחסית לבירה עם טעמים כל כך כבדים

רמת גיזוז – מתאימה לבירה- לא יותר מדי, לא פחות מדי -2.5

כמה האלכוהול מורגש – 1.5 – רק כשתקומו מהכיסא.

בסה"כ בירה מאוד מיוחדת, והופתעתי ממנה לטובה לגמרי, אני חושב שכל חובב בירות חייב לעצמו לפחות לטעום אותה פעם אחת בחיים, ואולי פעמיים, שלוש..תלוי כמה תתאהבו בה.

ציון כללי -4

טעימה נוספת-יוחאי
בשלנקרלה נתקלתי במקרה על המדף, ביום חורף קלאסי, והבקבוק המסקרן שלה משך אותי לנסות.
למזלי טעמתי את הבירה לצד בשר חם מהפויקה. השילוב לא יכול היה להיות מתאים יותר- הבירה פשוט השאירה את אווירת המדורה גם על הצלחת בשולחן (פויקה מתורבת עם המשפחה, כן?).
עם פתיחת הפקק, במקום ה׳תססססס׳ שאמור להשמע מהבקבוק, היה אפשר לשמוע ׳ווואו׳ מהסובבים.
התייעצות מהירה עם הרב גוגל ליד השולחן לימדה אותי שהגחלים עליהן מעושנת הלתת עשויים למעשה מחביות האלון שבהן גם התיישנו אצוות קודמות של הבירה- עד שהתבלו החביות.
הקאצ׳ של הבירה הוא ללא ספק טעמה וריחה המעושנים. מבחינת גיזוז, אחוז אלכוהול, וצבע אין הפתעות, וראש הקצף שלה היה ממש מכניס אורחים ומפתה ללגימה.
כמובן שאשתה אותה שוב, אך אחכה לחורף הבא.
מבחינתי- ביר בלוג צ׳ויס!

מידע על הבירה

סוג: , , , מבשלה: הלרארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
2 קולות, ציון ממוצע 3.00 (ציון שקול 65%)

פסטיבל אינדיה פייל אייל, נינקאסי, תל אביב – כאן כשות היא מילת המפתח!

יום שישי בבוקר. יצאנו לנו, 3 חברי בירבלוג שמחים, מאחר שאחד סגר שבת (והיה קצת פחות שמח), לבר תל אביבי בשם נינקאסי, ברחוב היסוד – אי שם בדרום תל אביב. כמובן שלקחנו את האוטובוס, כי אף אחד לא רצה לפספס את ההזמדנות לשתות.

לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו לבר, והיינו בערך הראשונים. גבו מאיתנו 30 שקל בכניסה, וקיבלנו שתי טעימות. על כל טעימה נוספת (של 100 מ"ל) שילמנו 5 שקלים נוספים.
כאן יש לציין, שכמו שנאמר בכותרת, הבירות מלאות בכשות. בעצם כל הפסטיבל הזה התרכז סביב המרכיב החשוב הזה בבירה. זאת היה ניתן להרגיש ברמת המרירות של הבירות, שעשו תחרות מי יכולה לגרום לנו להעלות פרצוף יותר מר. מה לעשות, יש כאלה שמחפשים את המרירות הזו בבירה שלהם.

נכנסו לבר ומיד הבנו את המצב – הבר חולק ל-2, מן שני חדרונים – באחד הבר הרגיל, עם כל הבירות הרגילות, האוכל וההופעה החיה, ובשני היו פרוסים 6 דוכנים של שש מבשלות ישראליות, שבאו להציג את מיטב בירות האינדיאה פייל אייל שלהן (ובירות נוספות, כמה שיכלו לדחוף לפני שהתבקשו לוותר עליהן – פרטים בהמשך).

אסביר קצת על סוג הבירה הזה:

אינדיה פייל אייל (India Pale Ale או IPA),היא סוג של פייל אייל(הגיוני, לא?). היא כשותית וחזקה מאוד (למרות המראה החיוור המטעה של – גם אני נפלתי), שצבעה כצבע נחושת. בתחילה היא בושלה על מנת להכשירה להפלגות ארוכות על פני ימים, אל מקומות מרוחקים באימפרייה הבריטית אי שם במאות ה-18 וה-19. מכאן שמה – הודו הייתה יעד חשוב וצמא לבירה באימפרייה הנ"ל.
לפני 200 שנה הייתה בבעלותו של בחור בשם הודג'סון מבשלה בין הגדולות בלונדון, שהיה גם ספק גדול למושבות הפרוסות ברחבי האימפריה. אחד היעדים הגדולים היה הודו, שהייתה בשליטה מוחלטת של הבריטים. ההפגלה הייתה דרך המסלול הארוך, שמקיף את כל אפריקה – הפלגה שלקחה זמן רב. על כן, התעורר צורך לבשל בירה שתחזיק מעמד למשך ההפלגה הארוכה. כדי לעמוד בדרישות, הוספה לבירה כמות גדולה מאוד של כשות, בשל יכולת השימור הגבוהה של הצמח. כמו כן אחוז האלכוהול בבירה הועלה ל-8%, מאותה סיבה – שימור הבירה. כיום ממשיכים לייצר בעולם את הבירה באותו נוסח מסורתי, אולם כמות האלכוהול נעה בין 5.5%-7%.

לא בזבזנו יותר מידי זמן על תהיות, וישר התנפלנו על המבשלה הראשונה – מבשלת ג'ויה. הם נתנו לנו לשתות את ה-IPA שלהם. בירה נחמדה, מעט מתוקה וכמובן מרירה, כמו ש-IPA צריכה להיות, שביחד עם האגוזים שחילקו בדוכן היוו סיפתח כיפי ליום הזה.

מיד לאחר מכן, עברנו למבשלת הדובים, שנתנה לנו שתי אפשרויות – את בירת האינדירה, ה-IPA הרגיל, שהיא כשותית ופירותית, ואת הפרייבט לייבל IPA, שגם היא פייל אייל אבל יבשה ופחות מתוקה מהאינדירה. רן ואני הלכנו על האינדירה, בעוד שניצן לקח את הפרייבט לייבל. תוך כדי שיחה, קיבלנו מידע על כמה הפתעות שמתכננים שם. גם רן ואני וגם ניצן נהננו מהבירות.

התחנה הבאה הייתה מבשלת טקוונביר. המבשלה הזו הביאה לפסטיבל את כל 4 הבירות שהם מבשלים, למרות שרק אחת היא IPA. לאחר הסבר קל על כל אחת מהבירות, ולמרות שהמבשלה כן מייצרת בירה מסוג IPA, החלטנו לגוון קצת.
ניצן לקח בירת סטאוט קפה כהה בשם Dark Crow, ורן ואני שתינו משקה שהוא בכלל לא בירה –  Mead (תמד בעברית). זהו משקה ישן מתקופת ימי הביניים, שמרכיביו הם דבש מים ושמרים בלבד, והוא בעל אחוז אלכוהולי גבוה. יש לציין שלמרות שזו אפילו אינה בירה, והיינו בפסטיבל IPA- רן ואני ישר נדלקנו עליה.
יותר מאוחר אפילו קנינו עוד בקבוק שלה כל אחד, שגם חוסל די מהר. תוך כדי שתייה גם שאלנו את נציג המבשלה מה פירוש השם, והוא ענה בפשטות – אנחנו אוהבים טקוונדו, ואוהבים בירה. למה לא לשלב? יודעים מה? הוא צודק.

למזלנו הגענו מוקדם, כי אחרי שטעמנו את מטעמי המבשלה בעלי המקום ביקשו מנציגיה להשאיר על הדוכן אך ורק את הפייל איילים שלהם.

קפצנו הלאה, ישר למבשלה בשם לאפינג בודהה (או  Laughing Buddha). הם הציגו שני סוגים של בירות – טריניטי IPA, שהוא IPA משולב עם טריפל בלגי, והשנייה היא סינגל מאלט IPA. בלי לחשוב רגע ישר בחרנו כולם את הטריניטי IPA, וממש לא התאכזבנו.
הIPA מבטל את הטעם האלכוהולי של טריפל בלגי, ואילו הטריפל הבלגי מבטל את הטעם הכשותי של הIPA, וכך נוצרה לה בירה מעולה, שהתאימה בצורה מצויינת לנקניקיה שאכלנו (שנמכרה בבר) מיד לאחר מכן, וכך גם עשינו הפסקה קצרה מהטעימות.

לאחר ההפסקה הגענו לדוכן של מבשלת גופר'ס, שהציעו שתי בירות (מהחבית) – קלובסקה, שהיא בירת כהה מעושנת שבושלה בהשראת נקניק (קלובסקה בצ'כית = נקניק), וסאני פריידיי שהיא מסוג אמריקן פייל אייל.
שוב החלטנו לגוון ולקחנו את הקלובסקה, וקיבלנו בירת נקניק כמיטב המסורת, שהיתה בהחלט שונה ומעניינת.

התחנה האחרונה הייתה רונן, או מבשלת שריגים, שהציעו את "ההודית המכוערת". את הבירה הזאת טעמנו רק רן ואני, ואילו ניצן החליט שהוא רוצה לטעום את הבירה השנייה של לאפינג בודהה. קיבלנו בירה שאני לא בטוח שהיו בה מרכיבים נוספים מעבר לכשות, והטעם המר נשמר לאורך הרבה מאוד זמן, עד שכעבור שעה שתינו תמד של טקוונביר. כמות הכשות בבירה הזו הייתה ענקית, והרבה מעבר למה שאני יכול לשתות, כשרן חשב כמוני.

כאן בעצם נגמרו הטעימות שלנו לפסטיבל. בסך הכל נהננו מאוד, ואני יכול לסכם אותו בשלוש מילים – כשות, כשות, כשות.

אני מקווה שיצא לנו להיות ולסקר פסטיבלים רבים נוספים.

ובנתיים – לחיים!

שחף

הופוס - כשות כשות ועוד קצת כשות בלגיה

קצת רקע

הופוס מבושלת במבשלת לפביר בבלגיה. מבשלת לופייבר (Lefebvre) נוסדה ב1876 ע"י ג'ולס לופייבר , ע"מ לספק את צמאונם של הפועלים שעבדו במחצבות לא רחוק ממגוריו. מאז 1876, המבשלה מנוהלת ע"י המשפחה (כבר 6 דורות), והמתכונים לכל הבירות נשמרים בתוך המשפחה, ע"מ להגן על ייחודן של הבירות של לופייבר. לפביר מייצרת כמה בירות מוכרות, כגון ברבר, פלורף , ובירות פירות למיניהן), וכמו כן מייצרת גם את ההופוס.

סגנון הבירה

הבירה היא בסגנון אייל בלגי כהה, ומכילה 8.3% אלהוכול. הבירה מגיעה בבקבוקים של שליש , עם פקק שנפתח בלחץ (כמו פקק שמפניה). הבירה מתהדרת בכמות הכשות שנכנסת אליה (משתמשים בה ב5 סוגים שונים של כשות) , ועל כן היא נקראת הופוס. הבירה היא לא מסוננת , כך שהשמרים "נחים" בתחתית הבקבוק ובעת המזיגה רואים אותם צוללים לתחתית הכוס (המבשלה ממש מתגאה בזה). הבירה בעלת צבע זהב ערפילי, וראש הקצף שלה גדול ולבן. טמפרטורת ההגשה הממולצת 5-7 מעלות.

הבירה עצמה

כל החוויה של הבירה האת מתחילה בפקק שלה. הוא ממש ממש מגניב. כשפותחים את הבקבוק מרגישים כאילו פותחים בקבוק שמפניה איכותית ונוצר איזשהו ריגוש ראשוני שממשיך במזיגת הבירה. כמו שמפניה, הבירה הזאת מותססת ברמה גבוהה מאוד, ראש הקצף שלה עלה על גדותיו במזיגה הראשונה (זה לא שאני לא יודע למזוג, הרצפה עקומה) ונאצלתי לנסות שנית את המזיגה. גם במזיקה מושלמת של 45 מעלות עם הכוס נטויה , עדיין הקצף עלה ובעבע, וכאן הבנתי שזאת לא אשמתי. הבירה הזאת מאוד מוגזת , ברמה שלא הייתם מצפים מבירה (יותר מתאימה לסודה) , מה שמרתיע קצת. ההתחלה היא מתוקה , וככל ששותים יותר מתגלה המרירות שמסתתרת מתחת לצבע המדהים והמתיקות הראשונית של הבירה. וזאת לא סתם מרירות, זאת מרירות חזקה ובועטת (מאוד כשותית כמו שמסגיר השם "הופוס" שבא מלשון הופס (כשות באנגלית)), שאם אתם לא מהחסידים של בירות מרירות, אתם לא תוכלו להתקרב אליה, או שתגעלו מרמת המרירות המתפרצת. טעם הלוואי של הבירה גם הוא מריר ברמה חריגה, וגורם לרצות להכניס עוד שלוק של מתיקות, שאחריה בא עוד גל של מרירות, וחוזר חלילה. הבירה ככלל, עושה את מה שהיא באה לעשות כמו שצריך, היא בירה בלגית כמו בספר, התחלה מתקתקה, עם טעמים של הדרים, וסיומת מרירה (מאוד), ואם אתם אוהבים בירות בלגיות (במיוחד כהות) , אז אתם תמותו על הבירה הזאת, ואם לא, רוב הסיכויים שלא תצליחו להביא את עצמכם לשתות אותה, ותתנו לי חצי מהבקבוק שלכם :) . האלכוהול מודגש מאוד, במיוחד בגלל שהמרירות לא עושה כלום כדי להסתיר אותו, אלא מדגישה אותו עוד יותר. לא שזה דבר רע, אבל אם אתם לא אוהבים להרגיש חמימות אלכוהולית מטיילת בוושת ובקיבה שלכם, כנראה שלא תהנו מהבירה הזאת.

עוד משהו מעניין הוא שיטת המזיגה של הבירה. בפאבים ברחבי בלגיה , ניתנות ללקוח 2 אפשרויות, לשתוח את הבירה עם או בלי שמרים. איך עושים את זה? אם אתה מבקש שישמרו לך את השמרים, מוזגים לך ישר את הבירה בכוס שמתאימה לבירה, אבל אם אתה מבקש בלי, מוזגים לך את רוב הבירה לכוס, ומשאירים עוד כוס קטנה עם החלק האחרון של המזיגה, שהוא בעצם השמרים.

מבחן הטעימה
גוף – הבירה עצמה קלילה, אבל כמות הגיזוז הבלתי נתפסת עושה אותה יותר קשה לשתיה – 3
גיזוז – באמת הבירה הכי מוגזת (מותססת) ששתיתי, וזה בא לידי ביטוי במזיגה, ובמיוחד בשתיה – 5
כמה האלכוהול מורגש – אין ספק שמרגישים שאתם שותים משקה אלכוהולי חזק שלא חוסך באחוזים – 3.5
סה"כ אני דיי אוהב את הבירות האלה ואני מוכרח לומר שנהניתי ממנה , היא בירה בלגית טובה , שעושה מה שבירות בלגיות עושות (אותי שמח) , לא משהו יוצא מהכלל , אבל בירה סולידית בהחלט

3

מידע על הבירה

סוג: , , מבשלה: לופייברארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)

המכה הראשונה - זבנג וגמרנו ישראל

"המכה הראשונה" היא בירה אדמדמה בסגנון אייל סקוטי, 4.8%. שמה נובע מהעובדה שהיא מבוססת על הבירה הראשונה אותה בישלו הדובים בחצר הבית.

סגנונות האייל הסקוטי מתחלקים לארבעה עיקריים- Export, Heavy, Light ו- Wee Heavy.

פרט מעניין הוא שבעבר היו נוהגים לכנות את הבירות האלה גם לפי המחיר שעלו לחבית- 60 שילינג, 70 שילינג, 80 שילינג ו-90 שילינג.
לחלק מהאיילים הסקוטיים נהגו להוסיף גם מעט לתת מעושן, ובמכה הראשונה הסיפור אינו שונה.
כמו שנהוג בבירות אדמוניות, גם בבירה זו נעשה שימוש בלתת קרמל, אך לא כל הטעם הקרמלי נובע ממנו.
בירות מסגנון אייל סקוטי עוברות בדרך כלל הרתחה ארוכה וחזקה יותר, דבר הגורם לקרמליזציה של הסוכרים בתמהיל ומוסיף טעם וצבע מעוררי תיאבון. עובדה זו גם גורמת לכך שמרירות הבירה תורגש פחות, ואכן- הדבר נכון גם במקרה זה.
הגיזוז של הבירה מאוד רך ועדין, וראש הקצף שלה נעלם תוך שניות מרגע המזיגה, והשאיר אחריו ריח חזק מאוד של שמרים. תענוג.
כמו הגיזוז- כך גם השאר. הבירה עדינה למדי, לא בועטת, ולא נותנת אף מכה. תחושת האלכוהול עדינה, המרירות עדינה, המתיקות עדינה, והלתת המעושן שמוסף- גם הוא עדין.

הבירה בהחלט טעימה ונעימה לשתיה, ומשתלבת יפה, בלי לגרור יותר מידי תשומת לב, מרוב העדינות. דיי ביישנית אפשר לומר.
בירה שמתאימה מאוד למצבים שבהם אנחנו לא מעוניינים בהתפוצצות של טעמים בפה.

 

גוף: 1.5. קלה וזורמת.
גיזוז: 1.5. דק דק דק
כמות אלכוהול מורגשת: 2. בקטנה, כשמחפשים
ציון כללי: 3.5. נהניתי מאוד, בירה רגועה, לא מתיימרת לעשות לך דברים גדולים.

לבלוג של דגן, הבראומאסטר

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: הדוביםארץ מוצא: יצרן: מבשלת העם
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
קול 1, ציון ממוצע 5.00 (ציון שקול 88%)

אינדירה - הבאבא של הסבא שלי ישראל

"הדובים" היא מותג בירות בוטיק ישראלי, המבושל ב"מבשלת העם". במבשלה מבושלות בירות בוטיק נוספות פרט למותג הדובים.
נכון לעכשיו כולל הליין חמש בירות קבועות, ואחת מתחלפת.

האינדירה היא בירה בסגנון IPA, משמע- India Pale Ale, או אייל הודי חיוור בשפת הקודש.

סגנון ה-IPA התפתח דווקא באנגליה במאה ה-18, כדי לתת פתרון למשבר לאומי חריף- חיילי הוד המלכות בהודו היו צמאים.
טוב, אולי זה לא משבר לאומי חריף, אבל הדאגה של השלטון האנגלי לחייליו בכל הנוגע לבירה, גם בתקופת מלחמת העולם השניה, באמת מעוררת קנאה מצד חייל ישראלי.

הבירות שנשלחו מן הממלכה אל הקולוניה המרוחקת נאלצו לעבור מסעות, תלאות והרפתקאות לא קלים, אשר בסופן הגיעו לכוסות החיילים כשהן עייפות, חמוצות, וכנראה משביזות יותר מעבודות רס"ר באמצע יולי.
לפתרון הבעיה נקראו גדולי האומה הבריטית, אך הם היו עסוקים, ולכן בעלי המבשלות היו אלה שהתעסקו בנושא באמת.
לבסוף הגיע ג'ורג' הודג'סון הלונדוני למסקנה הגדולה: אם כשות ואלכוהול הם חומרים משמרים- בואו נגדיל את הכמות שלהם!
כך החל ייצור בירה חזקה יותר, שתוכל לעמוד בתלאות הדרך, ולשמח את החיילים הצמאים. מעניין לאן הם עשו את הטיול אחרי הצבא.

ההודי הפך לפופולרי מאוד בארה"ב. וגם סגנון ה-IPA.
האמריקאים, כדרכם בקודש, הולכים בגדול ומוסיפים כמויות של כשות לבישול, והבירה מתאפיינת בטעם מר וכשותי ביותר.


כמובן שתיאור כזה של מסיבת כשות נשמע מאוד כמו התיאורים של הדובים, ואכן, האינדירה הייתה אחת הבירות המרות שהזדמן לי לטעום. באופן אישי אני פחות נהנה ממרירות שנובעת מהכשות, ומקרה זה לא היה שונה.
בהחזקה של הבירה בפה אפשר לחוש בטעמים האמיתיים שלה- במתיקות המאלטית ובחמצמצות ההדרית שנובעת מהכשות; אך עם הבליעה עוטף את הפה מסך כשות מוחלט ודומיננטי. גם הביסים הנוספים של האוכל יזכו להזדמנות ויהנו מטעם בלעדי של כשות.

מבחינת הגיזוז- עם פתיחת הבקבוק התחיל לגלוש ממנו במהירות קצף ארומתי ומר, למשך כשתי דקות, דבר שהיה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שהבקבוק לא נפל או נוער- שווה לבדוק עם עוד בקבוק.
אחרי שנגמר המופע האור-קולי, ציפיתי לבירה מגוזזת מאוד עם בועות של קוקה- קולה, אך בסופו של דבר התקבלה בירה עם גיזוז עדין ומעקצץ בנוחות, וראש קצף בצבע קרם שלא החזיק מעמד עד סוף הכוס.

את 7% האלכוהול שהבירה מכילה אפשר להרגיש מההתחלה, אבל המרות (ואני בכוונה לא כותב 'מרירות') העזה שלה מושיבה אותם בשקט.

בשורה התחתונה- בירה עשירה בטעם, שלא משאירה מקום לתהיות.

מבחן הטעימה:

גוף: 3. לא קשה לבליעה, אבל מאוד מבלבלת את הבליעה של מה שנכנס אחריה. תפוח אדמה בטעם כשות… יאמ…
גיזוז: 2.5. שקט ברצועה.
כמות אלכוהול מורגשת: 3.5.
כשותיות: 4. אופס! נשפך כל הארגז…

ציון כללי – 3. אולי זה לא בדיוק הסגנון שלי, אבל אמשיך לנסות.

שלכם,
יוחאי

לבלוג של דגן, הבראומאסטר


נחמד לקרוא כתבות ממרחק הזמן. מאז הספקתי לטעום בירות הרבה יותר אגרסיביות, ולמדתי להינות מהן מאוד.
נחמד.

20120706-090733.jpg

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: הדוביםארץ מוצא: יצרן: מבשלת העם
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
3 קולות, ציון ממוצע 4.67 (ציון שקול 89%)