יום שישי בבוקר. יצאנו לנו, 3 חברי בירבלוג שמחים, מאחר שאחד סגר שבת (והיה קצת פחות שמח), לבר תל אביבי בשם נינקאסי, ברחוב היסוד – אי שם בדרום תל אביב. כמובן שלקחנו את האוטובוס, כי אף אחד לא רצה לפספס את ההזמדנות לשתות.

לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו לבר, והיינו בערך הראשונים. גבו מאיתנו 30 שקל בכניסה, וקיבלנו שתי טעימות. על כל טעימה נוספת (של 100 מ"ל) שילמנו 5 שקלים נוספים.
כאן יש לציין, שכמו שנאמר בכותרת, הבירות מלאות בכשות. בעצם כל הפסטיבל הזה התרכז סביב המרכיב החשוב הזה בבירה. זאת היה ניתן להרגיש ברמת המרירות של הבירות, שעשו תחרות מי יכולה לגרום לנו להעלות פרצוף יותר מר. מה לעשות, יש כאלה שמחפשים את המרירות הזו בבירה שלהם.

נכנסו לבר ומיד הבנו את המצב – הבר חולק ל-2, מן שני חדרונים – באחד הבר הרגיל, עם כל הבירות הרגילות, האוכל וההופעה החיה, ובשני היו פרוסים 6 דוכנים של שש מבשלות ישראליות, שבאו להציג את מיטב בירות האינדיאה פייל אייל שלהן (ובירות נוספות, כמה שיכלו לדחוף לפני שהתבקשו לוותר עליהן – פרטים בהמשך).

אסביר קצת על סוג הבירה הזה:

אינדיה פייל אייל (India Pale Ale או IPA),היא סוג של פייל אייל(הגיוני, לא?). היא כשותית וחזקה מאוד (למרות המראה החיוור המטעה של – גם אני נפלתי), שצבעה כצבע נחושת. בתחילה היא בושלה על מנת להכשירה להפלגות ארוכות על פני ימים, אל מקומות מרוחקים באימפרייה הבריטית אי שם במאות ה-18 וה-19. מכאן שמה – הודו הייתה יעד חשוב וצמא לבירה באימפרייה הנ"ל.
לפני 200 שנה הייתה בבעלותו של בחור בשם הודג'סון מבשלה בין הגדולות בלונדון, שהיה גם ספק גדול למושבות הפרוסות ברחבי האימפריה. אחד היעדים הגדולים היה הודו, שהייתה בשליטה מוחלטת של הבריטים. ההפגלה הייתה דרך המסלול הארוך, שמקיף את כל אפריקה – הפלגה שלקחה זמן רב. על כן, התעורר צורך לבשל בירה שתחזיק מעמד למשך ההפלגה הארוכה. כדי לעמוד בדרישות, הוספה לבירה כמות גדולה מאוד של כשות, בשל יכולת השימור הגבוהה של הצמח. כמו כן אחוז האלכוהול בבירה הועלה ל-8%, מאותה סיבה – שימור הבירה. כיום ממשיכים לייצר בעולם את הבירה באותו נוסח מסורתי, אולם כמות האלכוהול נעה בין 5.5%-7%.

לא בזבזנו יותר מידי זמן על תהיות, וישר התנפלנו על המבשלה הראשונה – מבשלת ג'ויה. הם נתנו לנו לשתות את ה-IPA שלהם. בירה נחמדה, מעט מתוקה וכמובן מרירה, כמו ש-IPA צריכה להיות, שביחד עם האגוזים שחילקו בדוכן היוו סיפתח כיפי ליום הזה.

מיד לאחר מכן, עברנו למבשלת הדובים, שנתנה לנו שתי אפשרויות – את בירת האינדירה, ה-IPA הרגיל, שהיא כשותית ופירותית, ואת הפרייבט לייבל IPA, שגם היא פייל אייל אבל יבשה ופחות מתוקה מהאינדירה. רן ואני הלכנו על האינדירה, בעוד שניצן לקח את הפרייבט לייבל. תוך כדי שיחה, קיבלנו מידע על כמה הפתעות שמתכננים שם. גם רן ואני וגם ניצן נהננו מהבירות.

התחנה הבאה הייתה מבשלת טקוונביר. המבשלה הזו הביאה לפסטיבל את כל 4 הבירות שהם מבשלים, למרות שרק אחת היא IPA. לאחר הסבר קל על כל אחת מהבירות, ולמרות שהמבשלה כן מייצרת בירה מסוג IPA, החלטנו לגוון קצת.
ניצן לקח בירת סטאוט קפה כהה בשם Dark Crow, ורן ואני שתינו משקה שהוא בכלל לא בירה –  Mead (תמד בעברית). זהו משקה ישן מתקופת ימי הביניים, שמרכיביו הם דבש מים ושמרים בלבד, והוא בעל אחוז אלכוהולי גבוה. יש לציין שלמרות שזו אפילו אינה בירה, והיינו בפסטיבל IPA- רן ואני ישר נדלקנו עליה.
יותר מאוחר אפילו קנינו עוד בקבוק שלה כל אחד, שגם חוסל די מהר. תוך כדי שתייה גם שאלנו את נציג המבשלה מה פירוש השם, והוא ענה בפשטות – אנחנו אוהבים טקוונדו, ואוהבים בירה. למה לא לשלב? יודעים מה? הוא צודק.

למזלנו הגענו מוקדם, כי אחרי שטעמנו את מטעמי המבשלה בעלי המקום ביקשו מנציגיה להשאיר על הדוכן אך ורק את הפייל איילים שלהם.

קפצנו הלאה, ישר למבשלה בשם לאפינג בודהה (או  Laughing Buddha). הם הציגו שני סוגים של בירות – טריניטי IPA, שהוא IPA משולב עם טריפל בלגי, והשנייה היא סינגל מאלט IPA. בלי לחשוב רגע ישר בחרנו כולם את הטריניטי IPA, וממש לא התאכזבנו.
הIPA מבטל את הטעם האלכוהולי של טריפל בלגי, ואילו הטריפל הבלגי מבטל את הטעם הכשותי של הIPA, וכך נוצרה לה בירה מעולה, שהתאימה בצורה מצויינת לנקניקיה שאכלנו (שנמכרה בבר) מיד לאחר מכן, וכך גם עשינו הפסקה קצרה מהטעימות.

לאחר ההפסקה הגענו לדוכן של מבשלת גופר'ס, שהציעו שתי בירות (מהחבית) – קלובסקה, שהיא בירת כהה מעושנת שבושלה בהשראת נקניק (קלובסקה בצ'כית = נקניק), וסאני פריידיי שהיא מסוג אמריקן פייל אייל.
שוב החלטנו לגוון ולקחנו את הקלובסקה, וקיבלנו בירת נקניק כמיטב המסורת, שהיתה בהחלט שונה ומעניינת.

התחנה האחרונה הייתה רונן, או מבשלת שריגים, שהציעו את "ההודית המכוערת". את הבירה הזאת טעמנו רק רן ואני, ואילו ניצן החליט שהוא רוצה לטעום את הבירה השנייה של לאפינג בודהה. קיבלנו בירה שאני לא בטוח שהיו בה מרכיבים נוספים מעבר לכשות, והטעם המר נשמר לאורך הרבה מאוד זמן, עד שכעבור שעה שתינו תמד של טקוונביר. כמות הכשות בבירה הזו הייתה ענקית, והרבה מעבר למה שאני יכול לשתות, כשרן חשב כמוני.

כאן בעצם נגמרו הטעימות שלנו לפסטיבל. בסך הכל נהננו מאוד, ואני יכול לסכם אותו בשלוש מילים – כשות, כשות, כשות.

אני מקווה שיצא לנו להיות ולסקר פסטיבלים רבים נוספים.

ובנתיים – לחיים!

שחף