"הדובים" היא מותג בירות בוטיק ישראלי, המבושל ב"מבשלת העם". במבשלה מבושלות בירות בוטיק נוספות פרט למותג הדובים.
נכון לעכשיו כולל הליין חמש בירות קבועות, ואחת מתחלפת.
האינדירה היא בירה בסגנון IPA, משמע- India Pale Ale, או אייל הודי חיוור בשפת הקודש.
סגנון ה-IPA התפתח דווקא באנגליה במאה ה-18, כדי לתת פתרון למשבר לאומי חריף- חיילי הוד המלכות בהודו היו צמאים.
טוב, אולי זה לא משבר לאומי חריף, אבל הדאגה של השלטון האנגלי לחייליו בכל הנוגע לבירה, גם בתקופת מלחמת העולם השניה, באמת מעוררת קנאה מצד חייל ישראלי.
הבירות שנשלחו מן הממלכה אל הקולוניה המרוחקת נאלצו לעבור מסעות, תלאות והרפתקאות לא קלים, אשר בסופן הגיעו לכוסות החיילים כשהן עייפות, חמוצות, וכנראה משביזות יותר מעבודות רס"ר באמצע יולי.
לפתרון הבעיה נקראו גדולי האומה הבריטית, אך הם היו עסוקים, ולכן בעלי המבשלות היו אלה שהתעסקו בנושא באמת.
לבסוף הגיע ג'ורג' הודג'סון הלונדוני למסקנה הגדולה: אם כשות ואלכוהול הם חומרים משמרים- בואו נגדיל את הכמות שלהם!
כך החל ייצור בירה חזקה יותר, שתוכל לעמוד בתלאות הדרך, ולשמח את החיילים הצמאים. מעניין לאן הם עשו את הטיול אחרי הצבא.
ההודי הפך לפופולרי מאוד בארה"ב. וגם סגנון ה-IPA.
האמריקאים, כדרכם בקודש, הולכים בגדול ומוסיפים כמויות של כשות לבישול, והבירה מתאפיינת בטעם מר וכשותי ביותר.
כמובן שתיאור כזה של מסיבת כשות נשמע מאוד כמו התיאורים של הדובים, ואכן, האינדירה הייתה אחת הבירות המרות שהזדמן לי לטעום. באופן אישי אני פחות נהנה ממרירות שנובעת מהכשות, ומקרה זה לא היה שונה.
בהחזקה של הבירה בפה אפשר לחוש בטעמים האמיתיים שלה- במתיקות המאלטית ובחמצמצות ההדרית שנובעת מהכשות; אך עם הבליעה עוטף את הפה מסך כשות מוחלט ודומיננטי. גם הביסים הנוספים של האוכל יזכו להזדמנות ויהנו מטעם בלעדי של כשות.
מבחינת הגיזוז- עם פתיחת הבקבוק התחיל לגלוש ממנו במהירות קצף ארומתי ומר, למשך כשתי דקות, דבר שהיה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שהבקבוק לא נפל או נוער- שווה לבדוק עם עוד בקבוק.
אחרי שנגמר המופע האור-קולי, ציפיתי לבירה מגוזזת מאוד עם בועות של קוקה- קולה, אך בסופו של דבר התקבלה בירה עם גיזוז עדין ומעקצץ בנוחות, וראש קצף בצבע קרם שלא החזיק מעמד עד סוף הכוס.
את 7% האלכוהול שהבירה מכילה אפשר להרגיש מההתחלה, אבל המרות (ואני בכוונה לא כותב 'מרירות') העזה שלה מושיבה אותם בשקט.
בשורה התחתונה- בירה עשירה בטעם, שלא משאירה מקום לתהיות.
מבחן הטעימה:
גוף: 3. לא קשה לבליעה, אבל מאוד מבלבלת את הבליעה של מה שנכנס אחריה. תפוח אדמה בטעם כשות… יאמ…
גיזוז: 2.5. שקט ברצועה.
כמות אלכוהול מורגשת: 3.5.
כשותיות: 4. אופס! נשפך כל הארגז…
ציון כללי – 3. אולי זה לא בדיוק הסגנון שלי, אבל אמשיך לנסות.
שלכם,
יוחאי
לבלוג של דגן, הבראומאסטר
—
נחמד לקרוא כתבות ממרחק הזמן. מאז הספקתי לטעום בירות הרבה יותר אגרסיביות, ולמדתי להינות מהן מאוד.
נחמד.
