אני רוצה בירה מסוג עם גוף , וגיזוז .

אני רוצה שתחושת האלכוהול תהיה , והמרירות .

ספיישלים

מבשלת בירה שקמה

אז מה הסיפור עם בירה שקמה?
הבירה כבר בחנויות, ותמונות כבר רצות, וגם השאלות. אז הוזמנתי ונכחתי באירוע ההשקה שהיה אתמול, ואני מקווה שאוכל להרוות את צימאון הסקרנות.
בכל זאת, לא כל יום מבשלת מאקרו ישראלית מחליטה "לאכול לאחור" ולפתוח מותג קראפט.
בעצם, זה עוד לא קרה כאן בארץ, וזה מביא איתו יתרונות וקשיים מעניינים מאוד.

את הסיפור הסיפורי – שתוכלו לקרוא גם על הבקבוק – אספר לקראת הסוף. וגם על הבירות עצמן. בנתיים בואו נכיר קצת את המפעל עצמו, היסטוריה והווה.

אני חושב שנכון להתחיל את הסיפור כמו שרפי, אחד מהברומאסטרים מאחורי המותג סיפר לי:
הבירה הראשונה במפעל של מב"י (מבשלות בירה ישראל) בושלה בשנת 1995. לאחר 10 שנים, לרגל הרמת כוסית עם כל העובדים שנכחו באותו בישול ראשון, בושלה במעבדה (שזכתה לכינוי "הגראז'") בירה קצת אחרת מהלאגרים הגדולים, המסחריים והאחידים שאליהם רגילים במבשלה שמייצרת את קרלסברג, טובורג ועוד. כולם התלהבו, ומאז התחילו לומר ש-"וואו, חייבים לבשל את זה מתישהו", שזה בערך כמו ה-"וואו, חייבים להיפגש" של מכרים: זה לא באמת יוצא לפועל אף פעם.
וככה המשיכו להיות מבושלות בירות קטנטנות פעם פה ופעם שם, להרמות כוסית וסתם לכיף, וה-"וואו, חייבים, חייבים" הזה נשאר בשיח. עד שבסוף הבשילו התנאים והפרוייקט התחיל לצאת לדרך.

היום, בתוך מתחם המבשלה הענקית, שמפיקה 60000 ליטר לבישול, הוקמה מבשלה נוספת, אוטונומית ועצמאית כמעט לחלוטין, המפיקה 2000 ליטר בלבד לבישול.
אמנם אוטונומית, אבל לא אוטומטית, חלק שכנראה עושה את הצמרמורת הגדולה לאנשי המפעל הגדול, כמו ענת – הברומאסטרית שבחבורה, שרגילים לאוטומציה מלאה ובקרת איכות ברמה המולקולרית.
אז להיעדר האוטומציה ולעבודה הידנית הם צריכים להתרגל, ומזלם שאל צוות הברומאסטרים הצטרף תומר, שעבד במבשלות קראפט בארץ ויודע דבר או שניים על חיבור צינורות בידיים ופתיחה של ברזים שלא בלחיצת כפתור.
על בקרת האיכות, לעומת זאת, אף אחד לא התכוון להתפשר. כמו שאמרתי – עוד לא היה מצב בארץ בו מוקמת מבשלה קטנה ומיד מרגע הפתיחה יש לה את הגב, הידע, המיכשור והטכנולוגיה של מבשלה בסדר גודל כמו של קרלסברג ישראל.
קצת כמו להיוולד למשפחת בנאי, לא?

אחרי הרבה טסטים, כיולים ודיוקים, החליטו לצאת לדרך עם 3 בירות ראשונות.
זה המקום להדגיש: אמנם מדובר במותג קראפט, אבל אל תצפו, לפחות בזמן הקרוב, לבירות משוגעות או קיצוניות, כמו שאנחנו נהנים לראות שצצות כאן גם ביבוא וגם בבישול מקומי.
הבירות כולן מאוד סולידיות, בוגרות, ומכוונות לקהל שמעוניין בבירה טובה, טריה ומקומית, אבל לא מחפש קיצון ולא מחפש אנדרנלין.
האמבר אייל כנושאת הדגל, והיחידה שתהיה בחביות נכון לעכשיו, היא בירה שתדבר כנראה לכולם, עם עושר מאלטי ברור, קרמלי וביסקוויטי, וארומות כשות אדמתיות וחורפיות, ולא פירותיות, באף שלי.
המארצן לאגר בפורמט הגרמני הקלאסי: לאגר ענברי, עם נוכחות מרכזית ללתת ולמתקתקות ולגרעיניות, מרירות עדינה מאוד וסיומת יבשה. נחמד ומרענן לראות גם לאגר כזו בייצור קראפט מקומי.
אחרונה חביבה היא ה-IPA, שמראה שאפשר להישאר IPA גם בלי להיכנס למירוץ החימוש בגישה האמריקנית של מי מצליח לעשות את ה-IPA הכי קיצונית או עם תוספות חומרי הגלם הכי עשירות.
בכלל, כל הבירות בהיצע הפתיחה של שקמה מזכירות שקראפט לא בהכרח אומר לשבור את הכלים ולהשתגע – שגם לזה יש מקום וגם זה נהדר – אלא שבקראפט אפשר גם לייצר פשוט בירה. טובה, טריה ומוקפדת בסטנדרט תעשיה הכי גבוה, ושמכוונת גם לכיוון הרגוע.

ולאן עוד מכוונים שם בשקמה?
אחרי ההשקה של קרלסברג לומה, מוקדם יותר השנה, היה אפשר לראות את העוצמה שבה חברה גדולה יכולה להחדיר מוצר לתודעה, וראינו מהלך גדול של חינוך שוק.
אני חושב שבשנה האחרונה מספר האנשים ששמעו את המונח "דרייהופ" ויודעים עכשיו לומר שבבירה יש כשות – היה גדול יותר ממספר הישראלים שנחשפו אליו בעשור האחרון (אין לי נתונים, אני מנסה להדגיש נקודה, זרמו).
אז גם עם מותג שקמה השאיפה היא להוביל את הסצינה, ולהשתמש בכח הקיים כדי למשוך את כל העגלה כי "אם אנשים ישתו יותר קראפט – אז הם ישתו גם יותר קראפט שלנו".
כמו שאמרתי – סיטואציה שטרם נראתה בשוק המקומי, שמבשלה קטנה שרק נעמדה על הרגליים כבר אומרת בפה מלא שהיא מתכוונת להיות בחזית ולהוביל את השוק. האם זה יומרני, או שהחבר'ה מדברים מהניסיון הרחב שלהם בהחדרת מותגי ענק? ימים יגידו.
דבר נוסף אותו ימים יגידו, הוא מה עוד צפון לנו מבית מבשלת שקמה. מתכונים לבירות נוספות כבר מחכים, וגם הבטחה שהמונח "קראפט ישראלי" יהפוך להיות יותר מרק כותרת בזכות זה שהבירה מבושלת בארץ, אבל גם לא גימיק פשוט. מסקרן.

אז למה שקמה בעצם?
על שם מאגר המים הסמוך למבשלה, שנקרא בעצמו על שם שדרת עצי השקמה העתיקה, שנמשכה צפונה מאשקלון עד יפו. זה מתגלה יפה מאוד בעיצוב, שלרגע אפשר לראות בו את צללית העץ, ולרגע יד אוחזת כוס בירה ממנה נידפות הארומות של חומרי הגלם.

הבירה כבר בחנויות האלכוהול המתמחות, במחיר מדף שאמור להיות ממוצע בקטגוריה, ובקרוב חביות של האמבר אייל יתחילו להופיע בברזים.

כיסיתי הכל, או שיש עוד דברים שמסקרן לדעת על מבשלת שקמה?

לסיום, תודה לצוות מב"י על אירוע אינטימי ומהנה, על ההסברים והמענה על השאלות, ולסטודיו דן לב על האירוח והאוכל הנהדר.
לחיים!

כדי להישאר מעודכנים בכל מה שקורה בשוק הבירה בישראל, אשמח להזמין אתכם ואתכן להצטרף אלינו גם בקהילת הפייסבוק: "בירה בישראל".

היסטוריית הבירה בישראל

לקראת יום העצמאות תהיתי עד כמה אני מכיר את ההיסטוריה של המשקה האהוב בארץ.
איזו דרך עברה הבירה ב-71 שנות קיומה של המדינה? כמה היסטוריה הספיקה לצבור?
פניתי אל הגוגל הקרוב למקום מגוריי, והתוצאות היו מאוד מעניינות:

1906

יבוא ראשון של הבירה "טובורג" לישראל. זו לא "טובורג רד".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1926

האחים מרדכי וצבי רוזנברג מקימים בעכו מבשלת בירה. המבשלה מוקמת על מנת לספק את הדרישה מצד חיילי "חיל המצב" הבריטי המוצבים בארץ. שם המבשלה: "מקס בראו". הבירה: בסגנון פילזנר צ'כי, שהם מאמינים שיתאים לחיילים הבריטים. החיילים הבריטים לא מאמינים בזה והמבשלה נסגרת בתוך שלוש שנים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1934

"תעשיות בירה א"י בע"מ" או "מבשלת בירה פלסטינה" מוקמת בראשון לציון, על ידי ג'יימס רוטשילד (הבן של) יחד עם חברת פיק"א וגסטון דרייפוס – בנקאי צרפתי.
המבשלה מוקמת על מנת לספק את הדרישה מצד חיילי "חיל המצב" הבריטי המוצבים בארץ. הבירה: בסגנון פילזנר צ'כי, שהם מאמינים שיתאים לחיילים הבריטים. הפעם החיילים הבריטים כן מאמינים בזה ונולדות הבירות:

  • "נשר" – בסגנון פילזנר צ'כי
  • "ראשונייה" שהפכה אחר כך ל-"נשר מאלט" – ללא אלכוהול
  • "סרוויס בראנד" – בראון
  • "קראון"

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1941/2

"תעשיות בירה א"י בע"מ" של רוטשילד-דרייפוס – מתרחבת ופותחת מבשלה נוספת בבת-ים (מופיעה כמבשלת "כביר" על חלק מהתוויות).

אתר "נוסטליגה אונליין"

1948

הבריטים מחליטים להפציץ את מבשלת הבירה בבת-ים מחשש שהיא מהווה "מקום מסתור לטרוריסטים יהודיים… ממנו ירו הטרוריסטים על הערבים". בסופו של דבר הפציץ הטייס את מפעל הדפוס השכן.

1950

מנחם ברלינר יוצר את הבירה "נשר – גולדסטאר", בסגנון דונקל מינכנאי, במבשלה בראשון לציון.
היעד: השק"ם הצה"לי.
כן כן, היתה בירה בשק"ם.
גולדסטאר גם היתה הבירה הישראלית הראשונה שנמזגה מחבית, בפאב ההיסטורי "המוזג" בת"א.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1951

"תעשיות בירה א"י בע"מ" נרכשת על ידי התעשיין היהודי האנגלי וויליאם רובינסון.

1952

מתחילה ההקמה של "מבשלת שיכר לאומית" / "מבשלה לאומית" בנתניה. המבשלה מוקמת על ידי קבוצת משקיעים אמריקאית המובלת על ידי לואיס הרצברג ועתידה להיות מבשלת הבירה הגדולה ביותר של המזרח התיכון באותן שנים.

1953

מושלמת הקמת "מבשלת שיכר לאומית" עם כושר ייצור של 400,000 חביות. המותג המוביל: "אביר".
מקור השם, למרבה ההפתעה, לא נעוץ באצילים-חיילים עוטי השריון אלא דווקא בחיילים הבריטיים שהיו נכנסים לבר ומבקשים "A Beer".
השם נבחר לבירה בעקבות תחרות בה התבקש הקהל להציע שם בעל משמעות הן בעברית והן באנגלית. השם "אביר" הוצע על ידי נתן פרג'ון, בעקבות הסיפור ההיסטורי, וזכה. הבירה מכונה גם "א.א" בעקבות הסיסמה שעל התווית: "בירה משובחת א.א".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1954

"מבשלת שיכר לאומית" מבצעת את "המשלוח הגדול ביותר של בירה מיובאת לארה"ב", נכון לאותם ימים – 180,000 בקבוקים של הבירה "אביר".

1961

קמפיין ל-"גולדסטאר" עם פול ניומן!

אתר טמפו

1963

"תעשיות בירה א"י בע"מ" מתרחבת שוב! פותחת מבשלה חדשה במגדל העמק תחת השם "מבשלת הגליל" (לא מבשלת הגליל של היום). הקרבה, בערך, למקום הולדתו של ישו, גם משמשת אותם בשיווק "גולדסטאר" בשוק הנוצרי. על התווית נכתב: "מבושלת במגדל העמק, ליד נצרת, בארץ הקודש".

1965

תחילת שיתוף הפעולה בין "תעשיות בירה א"י בע"מ" ו-"מבשלת שיכר לאומית".

1968

"מבשלת שיכר לאומית" משיקה את הבירה "מכבי". גם היא – בסגנון פילזנר.
הבירה, שפותחה על ידי ברומאסטר גרמני, זוכה בתחרויות לוקסמבורג 1977, פריז 1979 ובריסל 1981.
מכבי היא גם הבירה הראשונה המשווקת בישראל בבקבוק שאינו "בקבוק חוזר". שנים רבות של אשפה יעברו עד חוק הפיקדון, שגם הוא – לא מאוד עוזר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

1973

חל מיזוג בין "מבשלת שיכר לאומית", ו"תעשיות בירה א"י" (הכוללת את המבשלות בבת-ים "כביר" ואת "מבשלת הגליל"). הדואופול בשוק הבירה המקומי הופך למונופול.

1976

"מבשלת שיכר לאומית" המאוחדת עושה אקזיט ונמכרת ליזם הקנדי מוריי גולדמן בסכום של 8 מליון דולר.

1977

נסגרת המבשלה בבת-ים של "מבשלת שיכר לאומית" (ההיא שכמעט הופצצה).

1980

על אף החרם על מוצרים ישראלים, נמכרת במצריים הבירה "O.K Beer". היצרנית: "מבשלת שיכר לאומית", נתניה.
הבירה, כנראה, היתה בסדר?

1981

המסע של "טובורג" (השייכת ל"קרלסברג" מ-1970) בארץ נמשך, וכעת היא מיובאת על ידי חברת משקאות קלים בשם "טמפו" במאמץ להחזיק דריסת רגל בשוק, אל מול "מבשלת שיכר לאומית".
עדיין לא "טובורג רד".

1983

"מבשלת שיכר לאומית" חותמת על הסכם רישיון עם הענקית "אנהוייזר-בוש". מתחילה בייצור הבירה "באדוויזר" בשנה העוקבת. הייצור המקומי היה קצר ונפסק במהרה.

1985

חברת "טמפו" רוכשת את "מבשלת שיכר לאומית" ומקימה את "טמפו תעשיות בירה".

1992

  • "מבשלות בירה בישראל" (מב"י) קמה כשותפות בין "קרלסברג" ל-"קוקה-קולה".
    הטיול של "טובורג" בארץ הקודש ממשיך, כשמב"י מתחילה בשיווק המותגים "קרלסברג" ו-"טובורג" שעכשיו, כמובן, כבר לא מיובאת על ידי "טמפו" המתחרה.
    לא. זו עדיין לא טובורג רד.
  • "טמפו" מכינסה את "הייניקן" לשוק המקומי.
  • "טמפו" סוגרת את המבשלה שלה במגדל העמק ("מבשלת הגליל", עם ישו והכל?) ועוברת לייצר בנתניה בלבד.

1994

"איגל" – מותג הלואו-קוסט המוכר מהפחית נולדת בטמפו כדי לקרוץ לעולים ולעובדים זרים. לא מדובר בבירה "נשר".

1995

  • מב"י מקימה את המבשלה באשקלון בה מיוצרים המותגים "קרלסברג", "הולסטן", "סטלה ארטואה" (היום) וחיכיתם לה – "טובורג" ו-"טובורג רד" הנוצרת כמתכון מקומי לשוק הישראלי, במטרה להיאבק על נתח השוק של גולדסטאר.
  • מוקמת מבשלת "טייבה" בכפר טייבה ליד רמאללה.

1996

מב"י מכניסה את הבירה "גינס" לשוק המקומי.

1999

"הייניקן" רוכשת 18% ממניות "טמפו". אחוז שילך ויגדל בשנים הבאות.

1999

הבירה ללא אלכוהול "טובורג-מאלט" נולדת, אך שמה משתנה אחר כך ל-"מאלטי" המוכרת היום.

2000

השילוב של "הייניקן" ב"טמפו" נותן אותותיו והמתכון של "גולדסטאר" מתעדכן, וכעת הבירה מכילה רק חומרי גלם ע"פ חוק טוהר הבירה הבווארי. מהמתכון מסירים דגנים אחרים כגון דורה וחומרי טעם וצבע כגון קרמל.

2005

עולה הרעיון להתחיל לבשל את הייניקן בארץ.
זה לא קרה.

2006

מבשלת הבוטיק הראשונה בישראל מוקמת בתל-אביב. זו היא ה"דאנסינג קאמל".
באותה שנה מוקמות גם מבשלת "מלכה" ו"מבשלת הגולן".

2009

מתיחת הפנים המפורסמת לבירה "מכבי".

2012

מוקם אתר "בירבלוג"! האם זה מאורע היסטורי? בשבילנו כן.

2014

בסוף "טמפו" כן מתחילה לייצר את "הייניקן" בישראל. ישראל הופכת למדינה היחידה שבה הייניקן מיוצרת באופן מקומי.

2010

דוד הרלינג, ברומאסטר בטמפו מבצע ריענון למתכון, העיצוב עובר מתיחת פנים והחברה משיקה מחדש את בירה "אביר" כמותג נוסטלגי-בוטיקי. הבירה ניתנה להשגה בתחילה רק במסבאה "אביר" בתל-אביב, אך מאוחר יותר ניתן גם שווקה באופן מצומצם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

2015

מושקת "גולדסטאר אנפילטרד".
חלק טוענים שזו נקודה היסטורית בה ניתן לראות השפעה של מבשלות הבוטיק המקומיות על התפיסה של היצרניות הגדולות.

דן פרץ- צלם


2015

מבשלת "אלכסנדר" מבשלת מחדש (אך במתכון אחר, עקב היעדר תיעוד) את הבירה הישראלית הראשונה – הפילזנר של "מקס בראו".
ככה גם נסגר לו יפה הפוסט הזה, שמתחיל ונגמר באותה בירה, עם כ-90 שנה של היסטוריה מרתקת, תוססת, מקציפה ומרירה בניהן.
מי יודע – אולי עד שנה הבאה תצטרף עוד נקודה היסטורית?

נהנית מהתוכן?
אני מקווה מאוד שכן, ומזמין אותך גם לשתף עם חברים וגם להצטרף אלינו בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל". 

שכחתי משהו? יש לך סיפור מעניין לחלוק? אשמח ליצירת קשר!

מאיפה אני יודע את מה שכתוב פה? המידע נשען על ולוקט מהמקורות:
"בירה בישראל" – וויקיפדיה
"מבשלות בירה ישראל" – וויקיפדיה
"טמפו משקאות" – וויקיפדיה
"גולדסטאר" – וויקיפדיה
"בירה מכבי" – וויקיפדיה
"אביר (בירה)" – וויקיפדיה
"ההיסטוריה" – אתר טמפו

"איפה היינו ומה שתינו חלק א'" – רם גלבוע וטל מילר – Ynet
"ההיסטוריה המפותלת של תרבות השתייה בישראל" – רם גלבוע וטל מילר – Ynet
"מקס חוזר לארץ הקודש" – חיליק גורפינקל – גלובס
"מוט'ל בוטיק" – הילה אלפרט – ישראל היום
"בירת ישראל" – שי אילן – nrg
אתר "נוסטלגיה אונליין"

יהדות גרמניה ותעשיית הבירה

היום, יום חמישי ה-02/05, כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כמובן שהדבר סיקרן אותי, והחלטתי לבדוק – מה הן נקודות ההשקה בין יהדות גרמניה ועולם הבירה.
פוסט זה הוא הרחבה לפוסט המצומצם בקבוצת "בירה בישראל" בפייסבוק.

לחובבי בירה והיסטוריה רבים, כשמזכירים את גרמניה הנאצית ובירה באותו משפט, עולה כמובן הקשר שבין מבשלת הופבראו (Hofbräu) המינכנאית והמפלגה הנאצית. היטלר, שהיה כנראה חובב של אולם הכנסים שבמבשלה, נהג לערוך שם את כינוסיו, ואף הכריז בו על הקמת המפלגה הנאצית ב-1920 וכן נשא בו נאומי מפתח כנגד יהודים (כגון הנאום "למה אנחנו אנטישמים").
נדבך היסטורי מוכר נוסף הוא "הפוטש במרתף הבירה" – הערב בו ניסה היטלר להשתלט על מינכן, בתקווה להמשיך משם לכיבוש בוואריה וגרמניה כולה.
הפוטש – נכשל. היטלר – הורשע במשפט ונשלח למאסר, שם הכתיב למזכירו את הטיוטה הראשונה לספרו "מיין קמפף". אך המהלך העלה את קרנו הפוליטית במידה רבה.

בחיפוש גוגל על הקשר שבין יהודים לבירה בגרמניה, נתקלתי בכתבה על תערוכה שאצר ב-2016 מוזיאון היהדות במינכן. כותרתה: "בירה היא היין של ארץ זו: סיפורי בירה יהודיים", מתוכה אספר על הנקודות הבאות.

חדשנות בתעשיה

במהלך רוב ההיסטוריה הגרמנית, בין יתר המקצועות, נאסר על יהודים להיות מבשלי בירה.
האיסור בוטל, בסופו של דבר, עם החלת חופש המסחר (למעלה מ-60 שנה לפני עליית הנאציזם). חופש זה אפשר ליהודים להיכנס לתחום בישול הבירה ולהביא עימם רוח של חדשנות.

את השינוי הגדול ביותר על תעשיית הבירה, כפי שאנו מכירים אותה היום בכל העולם, חולל ג'אקוב ון-הירש, ברון יהודי מבוואריה.
לאחר שהוערמו עליו קשיים מצד הגרמנים, ומשלא הצליח לפתוח מבשלה בתוככי העיר מינכן, כפי שהיה נהוג, פנה להקמת מבשלה מחוץ לעיר. התהליך אף הוא היה קשה, אך לאחר 12 שנים הצליח ון-הירש לפתוח את המבשלה – Planegg Castle Brewery – והפך אותה למבשלה התעשייתית הראשונה. ההצלחה היתה גדולה ורבות מהמבשלות אימצו את המודל ועברו גם הן מהערים, בהן לא יכלו להתרחב, אל האיזורים המקיפים אותן, ועברו ממבשלות קטנות למפעלים גדולים.
למעשה, רוב מבשלות הבירה התעשייתיות שאנו רואים היום – הן צאצאיות של המודל אותו הציג ון-הירש לעולם.
המבשלה המקורית הוחרמה ברבות הימים על ידי הכוחות הנאצים ושימשה לאחסון תרופות וכן כבונקר בפני הפצצות, בזמן מלחמת העולם השניה.
הטירה הושבה לחזקת משפחת ון-הירש ב-1950 ומשמשת היום את הספריה הלאומית של בוואריה.

ג'אקוב ון-הירש

הקשר בין יהודים, פיתוח תעשיית הבירה והעיר מינכן – לא נגמר כאן.
מבשלת לוונבראו (Löwenbräu) מהווה עד היום שחקנית גדולה ומשמעותית בשוק הבירה בגרמניה. במהלך המאה ה-19 חל פיתוח מואץ של מסילת הרכבת בגרמניה. יושב הראש היהודי של לוונבראו, מוריץ גוגנהיימר, זיהה את הפוטנציאל והחל להפיץ את הסחורה באמצעות מסילת הרכבת. מהלך זה הוביל את מבשלת לוונבראו להיות יצואנית הבירה המינכנאית הגדולה ביותר.
ב-1895 רכש ג'וזף שולן מבשלה בפשיטת רגל. לאחר מכן, בסדרת רכישות ומיזוגים של מבשלות שנחלשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה רכשו גם את מבשלת לוונבראו והתאגדו תחת המותג שלה, שהיה מפורסם יותר. כך הפכה מבשלת לוונבראו למבשלת הבירה הגדולה בגרמניה. יושב הראש ומחזיק המניות העיקרי – היהודי הרמן שולן, בנו של ג'וזף.


עם עליית הנאצים לשלטון הוכרחו כל היהודים שעבדו במבשלה לוותר על חלקם ועל משרתם, ולהתפטר. המבשלה הועברה לחזקתם של גרמנים ארים בתהליך ה"אריזציה".
ג'וזף שולן נפטר בטירתו, שגם היא הוחרמה לאחר מכן על ידי הנאצים. בנו, פריץ, שניהל את המבשלה, נשלח למחנה הריכוז דכאו.
פריץ שרד את המלחמה, וב-1948 הוחזרה אליו הטירה. פריץ חזר לעסוק בתעשיית הבירה אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של לפני המלחמה, והעסקים נמכרו.
הרמן שולן, שכנראה חזה את ימי המלחמה הקשים, נמלט עם משפחות לניו-יורק בשנת 1935, שם הפך למנהל של מבשלת ריינגולד ("Rheingold Brewery") מברוקלין, שהוקמה אף היא על ידי מהגרים יהודיים מגרמניה. המבשלה היתה פופולארית ביותר והבירה שלה אף הפכה לבירה הרשמית של קבוצת הבייסבול ניו-יורק מטס.

שורשים היסטוריים

למעשה, לקשר בין היהודים ועולם הבירה בגרמניה שורשים עמוקים יותר.
1516, הרבה לפני עליית הנאציזם, מוכרת כשנה בה נחקק "חוק טוהר הבירה הבווארי", אשר פסל את כל הצמחים לתיבול בירה, למעט כשות. מהלך זה, באופן מובן, העלה מאוד את הדרישה לחומר הגלם.
מהלך נוסף שהתרחש באותה תקופה הוא הגליית היהודים אל האיזורים הכפריים, החוצה מן הערים הגדולות, בהן לא היו רצויים.
אובדן המקצוע והמגורים והמעבר לאיזורים הכפריים – העמידו בפני היהודים את הצורך לפנות לאופק מקצועי חדש. הדבר עלה בקנה אחד עם הדרישה המיידית לכשות בשוק הבירה. היהודים הפכו למגדלי וסוחרי הכשות הכמעט בלעדיים בגרמניה. גם במקרה זה, עם עליית הנאציזם, הוחרמו העסקים ושטחי הגידול מידי היהודים, ששלטו לחלוטין בשוק.
לאחר המלחמה, חזרו שתים מאותן משפחות יהודיות לגרמניה ושבו לעסוק בתעשיית הכשות: משפחת סטיינר ומשפחת פרומס. ב-1960 פיתחה החברה של משפחת פרומס את תהליך הפיכת הכשות לאבקה ודחיסתו לכופתיות. מהלך זה שינה את פני התעשיה לחלוטין, והיום צורת השימוש הנפוצה והעיקרית.
החברה של משפחת סטיינר היא היום אחת משתי החברות החזקות מאיזור בוואריה – שמה שונה ל"הופסטיינר" ומוצריה מיובאים לישראל לשימוש בתעשיית הבירה המקומית.
שתי החברות, ושתי המשפחות, אגב – כבר אינן יהודיות.

 

השפעה תרבותית

בשבוע שעבר כתבתי את המדריך המלא לכוסות בירה. בין היתר, מופיעה במדריך הכוס הגרמנית האייקונית מכולן – הסטיין. כוס הבירה המהודרת, העשויה קרמיקה, ומעוטרת בשלל פיתוחים ואיורים, הנמכרת לתיירים ואספנים בכל חנות מזכרות ובכל שוק בקרן רחוב.
לא רבים יודעים, וגם אוצרי התערוכה הופתעו לגלות – שגם כוס זו היא פרי פיתוח יהודי.
במעבר חזרה של יהודים מהאיזורים הכפריים אל הערים הגדולות – חיפשו צעירים הזדמנויות עסקיות. הם מצאו אחת – טרנספורמציה של הסטיין הגרמני הפשוט, החלק והעירום – ליצירת אמנות מעוטרת בשלל אלמנטים. ב-1880 כבר היו חמש חברות שייצרו כוסות סטיין למכירה לתיירים – כולן בבעלות משפחות יהודיות.

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כיום כמעט ולא קיים קשר יהודי ברור לעולם הבירה בגרמניה, אך קיים קשר הדוק בין תעשיית הקראפט הישראלית לגרמניה.
החל מחומרי גלם כגון כשות ולתת, דרך ציוד הבישול וההתססה של מבשלות ישראליות רבות, הכשרה מקצועית ועד שיתופי פעולה של מבשלות ישראליות וגרמניות, כגון הדאנסינג קאמל, הרצל ושריגים.

מקווה שנהניתם מהטקסט ומצאתם זווית אחרת ומסקרנת.
יוחאי

טקסט זה נשען על מידע הלקוח מהכתבה: Oktoberfest Was Invented by Jews

 

כוסות בירה – המדריך המלא והמקיף

עולם הבירה הוא עולם חוויתי, המספק גירוי לכל החושים – ראיה, ריח, טעם, מישוש ואפילו שמיעה. לכן, יש השפעה גם לצורת הכוס ממנה אנו לוגמים.
צורת הכוס משלימה את חווית השתיה מכמה בחינות: לעיתים מדובר על ההיסטוריה, כשיש כוסות שמלוות סגנונות מסויימים שנים רבות, וכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהשתיה (וכל זה עוד מבלי לדבר על כוסות ממותגות); לעיתים מדובר על צורת הכוס, אשר נועדה להבליט מאפיינים חושיים אלו ואחרים ולעיתים מדובר פשוט על פניה לאסטתיקה ולחוש ההומור שלנו.

במדריך זה אשתדל לסקור באופן מתומצת אך מקיף את כל סוגי הכוסות שאני יכול להעלות על דעתי, והסגנונות אליהם הן תואמות.
מוכנים?
מתחילים:

כוסות קלאסיות

שייקר / פיינט קוני

כוס השייקר פופולארית עד היום בארה"ב, וגם בישראל, בנפח שונה. נקראת "שייקר" כיוון שהיא גם יכולה להוות את חציו הלא מתכתי של שייקר בוסטון. צורת הקונוס מסייעת באיחסון נוח של הכוסות זו בזו.
כוס זו, בעלת נפח של פיינט אמריקני בארה"ב (473 מ"ל) לעיתים משמשת גם בארץ במידה זו, שזה די מכעיס, ולעיתים משמשת גם ככוס שליש (330 מ"ל) בישראל.
לרוב מדובר על כוס מזכוכית עבה יחסית, דבר האמנם מקנה לה עמידות כלשהי בפני שבירה,  דבר שחיוני לבעל הפאב, אך גם "גונב" הרבה מהקור של הבירה.
סגנונות בירה אופייניים: משמשת באופן גנרי לכל סוגי הבירה, לא מעצימה אף מאפיין.

פיינט

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הפיינט היא בלי ספק הכוס של בריטניה.
פיינט בריטי, בנפח 568 מ"ל, יגיע בשתי צורות אופייניות:
נוניק פיינט (NONIK כקיצור של No-Nick) בעלת הבליטה ההיקפית, אמנם פותח בארה"ב אך הפך פופולארי גם בבריטניה. הבליטה ההיקפית היא למעשה שידרוג של כוס השייקר פיינט, ומסייעת מכמה בחינות: אחיזה משופרת (כוס רטובה פחות מחליקה מהיד), מניעה של הכוסות מלהידבק כשהן מאוחסנות זו בזו, וגם חוזק מבני (על פי וויקיפדיה – 40% חזקה יותר).
סגנונות בירה אופיניים: מתאימה לכל סוגי הבירות הבריטיות.

טוליפ פיינט בעלת החמוקיים העגולים ("טוליפ" על שם פרח הצבעוני) מוכרת גם מאוד בתור "כוס גינס". נחשבת למעט נוחה יותר לאחיזה עקב הבסיס הצר יותר, וככזו שמציגה גם גוונים עמוקים יותר של הבירה, עקב שני הקטרים ויכולת העברת אור שונה במשקה. ה"קערה" הרחבה תומכת היטב בראש קצף קרמי וגדול של בירות הנמזגות בחנקן.
סגנונות בירה אופיניים: סטאוט אירי, אייריש רד אייל, בירות איריות ובריטיות, בירות שנמזגת בחנקן.

מאג

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כוס המאג (מכונה גם "סיידל" -"Seidel") מופיעה גם היא בשתי צורות פופולאריות: חלקה או עם גומות. גרסת הגומות קיימת גם בצורתה המוגדלת בנפח ליטר – "מאס" ("MASS") המוכרת מאוד מפסטיבל האוקטוברפסט ומשמשת לשתיית הסגנון האופייני.
זו כוס אהודה על בעלי בארים ומסעדות גם בגלל המראה הקלאסי שלה וגם בגלל התכונות המכאניות: הידית, הזכוכית העבה והמימדים הנמוכים הופכים את הכוס לקשה להפלה ולשבירה.
סגנונות בירה אופיניים: לאגרים גרמניים, פורטרים, סטאוטים, בראון איילים ובאופן כללי בירות בהן האיזון הוא יותר מאלטי ופחות כשותי.

סטיין

משמעות  המילה "סטיין" בגרמנית היא "אבן", ואכן – כוסות אלו לרוב יהיו מיוצרות מקרמיקה / פורצלן (אך גם גרסאות עץ ומתכת קיימות). אמנם המילה היא גרמנית, אך השימוש בה לסוג הכוס הזה הוא דווקא מהשפה האנגלית, ולא נעוץ במסורת הגרמנית (כך טוען האינטרנט, בגרמנית אומרים "Krug / Humpen"). לרוב יהיו מעוטרות ומצויירות באופן בווארי נוסטלגי ומהודרות במכסה מתכת בעל מנוף פתיחה בעזרת האגודל. ההסבר הפופולארי הוא שמכסה זה התפתחת בימי המגיפה השחורה כדי למנוע מזבובים נשאי מחלות מלהיכנס לבירה.
משמשת בעיקר ככוס תצוגה לאספנים ובתי עסק.
סגנונות בירה אופיניים: לאגרים גרמניים

וייצן

כוס בירת חיטה בווארית. תופיע עם וריאציות שונות בעיצוב אך תמיד תהיה רחבה בחלק העליון, צרה בשליש התחתון ומתרחבת שוב בבסיס. צורה אופיינית זו מסייעת בכמה בחינות: קלות אחיזה בצוואר הצר, מקום לראש קצף גדול ומרשים, הצגת הגוונים השונים  של הבירה עקב הקטרים השונים וערבול המשקה על פני הדופן בעת השתיה, דבר העוזר לשמר ראש קצף גדול וארומטי.
סגנונות בירה אופיניים: חיטה בווארית – וייסביר.

גביע

יש שיחלקו את סוג הכוס הזה לשניים – Chalice ו-Goblet, אך אנחנו נתייחס אליו כרגע כאותו סגנון.
מדובר על כוסות בעלות זכוכית עבה ורגל או ארוכה וצרה או קצרה ועבה (דבר המסייע ליציבות), קערה גדולה, לעיתים עם חריטה בתחתית (המסייעת בשחרור גז ושמירה על ראש קצף). פעמים רבות יהיו מעוטרות בלוגו ופסי צבע מתכתיים על שפת הכוס.
סגנונות בירה אופיניים: איילים בלגיים וצרפתיים בחוזק אלכוהולי גבוה, כגון דובל, טריפל, קוואדרופל, בירות טארפיסטיות.

טוליפ

כוס הדומה הן לגביע והן לסניפטר. בנויה מרגל קצרה, קערה גדולה ורחבה, ושפתיים הנפתחות כלפי חוץ (לעיתים מעט ולעיתים יותר).
חלק מיצרני הכוסות מוסיפים חריטה בתחתית המסייעת בשחרור גז ושמירה על ראש קצף גדול ומרשים (כגון הכוס של דובל).
כוס זו מתאימה לבירות בעלות אחוז אלכוהול בינוני-גבוה, גיזוז חזק וראש קצף גדול ומרשים.
סגנונות בירה אופיניים: בלונד בלגי, אייל זהוב חזק, סייזון, דובל, טריפל, קוואדרופל ואפלו מיני IPA.

סניפטר

כוס קוניאק, או לעיתים וריאציה שלה עם שפתיים יותר רחבות. קטנה, נמוכה ועגלגלה, בעלת פתח צר יותר מחלק התחתון של הקערה.
סגנונות בירה אופיניים: בירות בעלות אחוז אלכוהול גבוה כגון בארלי ווין, אייסבוק, אימפריאל סטאוט ועוד.

טאמבלר

מוכרת בעיקר כ"כוס של הוגארדן", כוס הטאמבלר נראית כמו צנצנת ובעלת אותו חן. נועדה להדגיש את האופי ההיסטורי הכפרי והמחוספס של סגנון החיטה הבלגית, ובבלגיה משמשת גם ללגימת סגנונות נוספים.
סגנונות בירה אופיניים: ויטביר, גז.

חליל

סגנון החליל יופיע גם הוא במספר צורות הנבדלות בקימור השוליים, החל מעגלגלות ודמויות כוס שמפניה כבתמונה, ועד ישרות לחלוטין.
כך או כך – תמיד יהיו הכוסות צרות, ארוכות וגבוהות, ובעלות רגל, ועשויות זכוכית דקה יחסית.
הסגנון נועד להציג את האופי המרענן והמוגז של הבירה (שוב, כמו שמפניה) ולכן יתאים לסגנונות אירופאיים קלי גוף, מוגזים היטב ומרעננים, ולא לסגנונות עכורים, כבדים או בעלי גיזוז נמוך.
סגנונות בירה אופיניים: קלאסי לסגנון הלמביק ולפילס גרמני.

סטנג

הכוס הקלאסית של סגנון הקולש הגרמני מהעיר קלן.
כוס צרה וגבוהה, מזכוכית דקה עם תחתית עבה, בנפח של 200 מ"ל. כוס זו מציגה לראווה את הצלילות הגבוהה של הבירה, ושטח הפנים הנמוך שלה מרכז את כל הארומות העדינות ישר מתחת לאף. כמות הבירה הקטנה שהכוס הזו מכילה מסייעת לשתיה זריזה של בירה קרירה וטריה, שאינה מספיקה להתחמם ולאבד מהגיזוז, ומעבר מהיר לכוס הבאה, כנהוג בשתיית קולש.
מבנה הכוס מקשה על נשיאה של כוסות רבות מהבר אל שולחנות הסועדים, ולכן פעמים רבות יעשה שימוש במגש מחורר או בעל ידית הנושא מספר כוסות יחדיו.
סגנונות בירה אופיניים: בעיקר קולש, אך לעיתים גם סגנונות גרמניים נוספים כגון אלטביר.

פילסנר

גם כוס זו מגיעה במגוון צורות – עם רגל או בלי, עם דפנות ישרות או מעוקלות עד שמזכירות טוליפ. באופן כללי זהו סוג כוס בעל מופעים רבים, אשר לכולם מאפיין מפתח דומה: כמו בכוס הסטנג, גם כוס זו נועדה להציג את הצלילות המרשימה של הבירה, אז הגיזוז ואת ראש הקצף, ולכן תמיד תהיה צרה וגבוהה.
סגנונות בירה אופיניים: פילזנר בוהמי צ'כי, פילס גרמני.

ת'יסטל

כוס בעלת צורה מוזרה למדי, ולא סתם: הכוס נועדה לחקות את צורתו של קוץ הגדילן (thistle) המזוהה עם סקוטלנד.
לכוס רגל צרה וגבוהה, קערה עגולה המתחלפת לדפנות ישרות וגבוהות. לא מאוד נוחה לשימוש אבל עם הרבה פאסון.
סגנונות בירה אופיניים: איילים סקוטיים חזקים, איילים בלגיים חזקים.

כוסות ייחודיות

יארד

לא, זה לא באנג. זו כוס יארד.
כוס זו מהווה, אולי, את פתרון ה-Drive Through הראשון בתחום המזון. נועדה להגשת בירה לנהגי כרכרות שהיו עוברים ליד בתי מזיגה, ואשר נאסר עליהם לעזוב את עגלתם. לכוס קערה עגולה וצוואר גבוה מאוד וצר.
כוסות המקור לא יכלו לעמוד בזכות עצמן ונזקקו להיתפס על מתקן עץ. כיום קיימות גרסאות בעלות יציבה משופרת המאפשרות שימוש ללא מתקן העץ (חבל, כי הוא כל הקטע).
מאפיינת ומוכרת היום בעיקר ככוס של הבירה "קוואק".

TEKU

הכוס נוצרה על ידי חברת Rastal הגרמנית, תוכננה על ידי אנליטיקנים של גירוי חושי ומבשלי בירה, ונחשבת לאחת מכוסות העידן החדש המובילות והטובות ביותר. הרגל הגבוהה בה אוחזים מסייעת בהרחקת חום הגוף מהבירה, הקערה הרחבה והשוליים דמויי הטוליפ מסייעים בשחרור ארומות, וזווית השפה מותאמת לשפתי הלוגם. הזכוכית הדקה אינה "גונבת" חום מהבירה וגודל הכוס מאפשר פרזנטציה מעולה של הבירה יחד עם ראש קצף גדול.
סגנונות בירה אופיניים: היצרנים מייעדים את הכוס לכל סוגי בירות הקראפט. אישית אמליץ להשתמש בה כמו בכוס טוליפ – לסגנונות ארומטיים מאוד או חזקים באלכוהול.

חמש הכוסות הבאות פותחו על ידי חברת Spiegelau יחד עם מבשלות קראפט אמריקניות, בנסיון להתאים כוסות לסגנונות ספציפיים וגם נמכרות כיופי של מארז מתנה לחובבי בירה:

IPA

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הכוס (עם הרגל הגלית דמויית האקורדיון) פותחה בשיתוף המבשלות דוגפיש-הד וסיירה נוואדה והושקה בשנת 2013.
הזכוכית דקה ואינה אוגרת חום, בתחתית ה"רגל" חריטה המסייעת בשחרור גז ושמירה על ראש הקצף, המבנה הגלי של הרגל מסייע בהעלאת החיכוך והגדלת שטח הפנים ובכך שמירה על ראש קצף ושחרור ארומות מוגבר – כל אלו מתאספים אל החלק העליון דמוי ה"טורפדו". הפתח הצר יותר מכווין את כל הארומות אל הלוגם, כיוון שלא משאיר להן מקום "לברוח" – בעת לגימה האף נכנס פנימה ואין חלקים פתוחים של הכוס.
הכוס ללא הרגל לא מיוצרת על ידי אותה חברה, ומשלבת מאפיינים של כוס זו וכוס ה-TEKU.
סגנונות בירה אופיניים: כל סוגי ה-IPA וה- APA ובירות כשותיות נוספות.
לצפיה בסרטון הרשמי

סטאוט ובירות כהות

בעקבות הצלחת פרוייקט כוס ה-IPA, כוס זו פותחה בשיתוף המבשלות Left Hand Brewing ו-Rogue.והושקה בשנת 2014.
בדיוק כמו כוס ה-IPA, גם כוס זו פותחה עם מבשלות המתמחות בסגנון היעד, דרך פנאלים רבים של טעימות, שהצטצמצמו ל-8 מודלים אשר מהם נבחר אחד – type C, כדגם המעצים ביותר את התכונות המאלטיות וטעמי הקפה והשוקולד האופיניים.
סגנונות בירה אופיניים: סטאוט, פורטר, בירות כהות ומאלטיות.
לצפיה בסרטון הרשמי

חיטה אמריקנית

הכוס הזו, שפותחה עם מבשלת Bell's הושקה בשנת 2015.
גם כאן תהליך הפיתוח כלל פאנלים רבים של טעימות, והצטמצמות אל דגם ספציפי המעשיר את המראה הויזואלי, הארומות והגוף.
סגנונות בירה אופיניים: בירות חיטה אמריקניות, ויטביר בלגי.
לצפיה בסרטון הרשמי

בירה מיושנת בחבית עץ

כוס זו הושקה ב-2016 והיא פרי פיתוח של החברה בשיתוף המבשלות Great Divide, Green Flash, Uinta, ו-Cigar City.
והיא מיועדת לבירות מיושנות בעץ.

קראפט פילסנר

הכוס, פרי פיתוח החברה בשיתוף פעולה עם מבשלת Trumer Privatbrauerei האוסטרית ובוגרי הכשרת סומלייה-בירה הושקה בשנת 2017.
הכוס נועדה להדגיש את הפן הכשותי ואת המתיקות של בירות בסגנון פילזנר ופילס.

כוסות היתוליות

קיימות כוסות רבות שמטרתן בעיקר לשעשוע ולהומור, כמו כוס זו – HOPS SIDE DOWN ועוד רבות.

וואו! הגעת לסוף! זה כנראה יהיה זמן להתפנק באיזו כוס בירה…
שחכתי כוס? התעלמתי מהכוס החביבה עליך? רוצים שאפרט על כוס נוספת? ספרו לי בתגובות!
יוחאי

אם מצאת את הידע פה מעניין ושימושי – נשמח להזמין אותך גם לשתף וגם להצטרף אלינו בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל". 

ת'ורנברידג'

ההיסטוריה

באחוזת ת'ורנברידג', בשנת 2005, עם מערכת בישול קטנה של פחות מ-2,000 ליטר – נפתחה מבשלת בירה. מבשלה שעתידה להיות אחת מחלוצות העידן החדש בבריטניה ואף להחשב כמבשלת הקראפט הראשונה באי המלכותי.
שני שותפים עסקיים, ג'ים האריסון וסיימון וובסטר, החלו את תהליך ההקמה עוד ב-2004 עם שיפוץ המבנה בדרבישייר והכנתו להתקנת המבשלה. כשנה מאוחר יותר נכנסו לעבודה שני ברומאסטרים צעירים ולהוטים – סטפאנו קוסי ומרטין דיקי. אם השם של דיקי מוכר לכם – סימן שאתם בירגיקס אמיתיים. אם לא – דיקי הפך מאוחר יותר להיות אחד משני המקימים של מבשלת BREWDOG הסנסציונית.

הגישה

התנגשות האמונות של "מסורת" מול "חדשנות" לא פוסחת גם על עולם הבירה. חלק מהמבשלות והצרכנים נחושים בדעתם שרק המסורת נכונה ואלו הבירות הטובות בעולם, לעומת אלו שמאסו בכל הבירות ה"רגילות" וה"משעממות" הלהוטים לחדש ולהתנסות כל הזמן.
כאן, לדעתי, אפשר למצוא את אחד המאפיינים החשובים של מבשלת ת'ורנברידג' – היכולת לגשר ולחבר בין "העולם הישן" ו-"העולם החדש" של הבירה. ת'ורנברידג' משלבים בישול בירות מסורתיות ובירות קראפט מודרניות, ושימוש בשיטות בישול ומזיגה בריטיות קלאסיות לצד פרקטיקות חדשות. בירות קראפט בפחיות? יש. בירות במזיגה קלאסית מהקאסק? יש. בירות אירופאיות מסורתיות כמו ביטר, חיטה בווארית וקולש? יש. חמוצות? יש. שילובים מודרניים כמו סטאוט עם פירות יער? יש יש ויש.

הקפיצה

הבירה הראשונה שבושלה בפברואר 2005 במבשלה הקטנה נקראה "Lord Marples" . ביטר בריטי קלאסי, סגנון שהוא בערך שם נרדף לבירה בקרב הצרכנים הבריטיים הותיקים. לא מפתיע שהבירה הפכה להיות אחת מבירות הבסיס שלהם.
אבל זו לא היתה אבן הדרך שהקפיצה את המבשלה הצעירה לכותרות ופתחה בפניהם את דרך המלך. אחרי שנתנו כבוד למסורת – נתבקשו שני הברומאסטרים הצעירים ליצור משהו נועז יותר (במונחים של 2005, כן?). כך נולדה IPA בחוזק אלכוהולי של 5.9% ועם 55  יחידות מרירות (היום זה לא נחשב כ"כ קיצוני) – JAIPUR שמה. אנקדוטה מעניינת היא שמאוחר יותר התבסס דיקי על הבירה הזו כאמא הרוחנית של בירת הדגל של ברודוג – PUNK IPA.
יצירת הבירה JAIPUR, שהיום מהווה בערך 50% מכלל הייצור של ת'ורנברידג', נחשבת לנקודת הזינוק של המבשלה לראש הטבלה.
כשאני כותב "ראש הטבלה" אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו: ב- 14 השנים שחלפו מהקמתה הספיקה מבשלת ת'ורנברידג' לקטוף למעלה מ-350 פרסים ומדליות (אם נשחק בחילוק עם המספרים – זה יוצא למעלה מ-25 מדליות בשנה. בערך 2 בחודש. שבוע כן שבוע לא? בקליל) ואף להגיע ב-2014 למקום הראשון בדירוג של ה-BBC כיצרן המשקאות הטוב ביותר (תוך שהיא עוקפת את ברודוג, לתחרותיים שבקהל).
הצורך בגדילה התברר מהר מאוד וכך ב-2009 נפתחה המבשלה המחודשת, מה שפינה את המבשלה הישנה לפרוייקטים מרגשים חדשים של בישול בירות נסיוניות, מהדורות מיוחדות, ושיתופי פעולה מרתקים עם מבשלות רבות כולל השמות הגדולים מארצות הברית (למשל – ברוקלין וסיירה נוואדה).

היום

מאז הגדילה הראשונה ב-2009 ועד היום עברה מבשלת ת'ורנברידג' עוד 3 הגדלות, והיא ניצבת מול הגדלה נוספת במהלך 2019. יכול להיות שההדרגתיות הזו, מבלי לקפוץ מעל הפופיק, היא אחד הגורמים המאפשרים למבשלה האייקונית הזו לשמור באופן הדוק על האופי והאיכות, מבלי להתפשר. יכול להיות שהשילוב שהמבשלה יודעת לעשות בין מסורת וחדשנות, דחיפה קדימה ואיפוק, אחראי ללמעלה מ-375 בירות ברזומה, רשת קטנה של 7 פאבים ושיווק אל למעלה מ-35 מדינות כשהם עדיין עצמאיים לחלוטין, דבר שכבר לא מובן מאליו בתעשיה של היום (ואפילו פודקאסט יש להם!).

ישראל

עוד לא הגענו לאמצע 2019, וכבר יש דברים מרגשים שמראים על המשך ההתקדמות של שוק הבירה המקומי. אבן דרך נוספת היא תחילת היבוא של ת'ורנברידג' לישראל על ידי חברת פרוטרי – Protary's Craft Beers.
שלוש בירות מבירות הדגל של המבשלה מצאו את דרכן לארץ. חברת פרוטרי ביקשו שאסכים לקבל בקבוקים לכתוב עליהם. אז הסכמתי. בואו נראה מה יש לנו פה:

Edit

AM:PM אנגליה

אם הייתי צריך לתרגם את השם של הבירה הייתי קורא לה "בוקר וצהריים". ואלו בדיוק הזמנים  שהבירה הזו מתאימה להם: תמיד.
מדובר ב-Session IPA (כלומר – IPA "חלשה"), שזהו סגנון שנועד לתת לנו את כל העושר הכשותי של IPA, בארומות ובטעמים והמרירות – אך בצורה קלה לצריכה. הסגנון מתאפיין באחוז אלכוהול נמוך יותר מ-IPA רגילות (4.5%) ובגוף קליל יותר שמטרתם לעזור לבירה להיות שתיה יותר (מה שמכונה בלעז "drinkability"). כך מכוונים היוצרים שנשתה את הבירות ב"סשן" – ברצף.
אני שמח לומר שמבחינתי הבירה הזו משיגה את המטרה באופן נהדר:
מדובר על בירה בגוון צהוב-זהוב, עם ראש קצף לבן קטן וגיזוז בינוני והמון ארומה שנישאת מעלה. ריחות כשותיים הדריים וטרופיים של פסיפלורה ואננס, שממשיכים גם בטעם, יחד עם מרירות מובחנת אבל לא אגרסיבית מדי. הגוף, כמצופה, מאוד קל והדרינקביליות גבוהה ביותר.
זו בירה מאוד מרעננת, עשויה היטב ומשקה שאני אשמח שיהיה לי זמין בקיץ. כיף מאוד.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'ארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)
Edit

JAIPUR

אז כמו שנכתב בחלק המבוא על המבשלה – מדובר בבירת הדגל שלהם. זה, כמובן, העלה את הציפיות שלי, וכידוע: כגודל הציפיה – גודל האכזבה. אקדים ואומר שאני כותב מה שחוויתי משתיה ראשונה של הבירה ושאני מתחייב לשתות אותה שוב בעתיד, כי אני חושש שמדובר היה בבקבוק פחות תקין.
החלק המיידי שמפתיע בבירה הוא הצבע שלה – מדובר על גוון צהוב בהיר ביותר, על גבול הלימוני, מה שגורם לי לחשוב שהשימוש כאן הוא בלתת בסיס בלבד, ללא לתתים ייחודיים המקנים עוד עושר טעמים, על מנת לשים את הכשות בחזית.
לבירה היו ארומות מאוד לא אופייניות ל-IPA אשר לרוב נובעות מהשמרים: ניחוחות בננה, בצק ומעט גופרית שכולם יתפסו כטעמי לוואי בסגנון זה ולכן מעלים לי את החשד שמדובר היה בבקבוק פגום. מאכזב אבל קורה.
החוויה הזו ממשיכה גם בטעם, בו ניתן היה לחוש את עושר טעמי הכשות ברקע, אך את אותם טעמי לוואי באופן ברור (את הבקבוק חלקתי גם עם חברים שאינם פלצנים כמוני והם הרגישו גם). המרירות לוותה גם בעפיצות בבסיס הלשון ובאופן כללי הבירה הרגישה כמו משקה שאמור להיות טוב בבסיסו אך איבד מעט את הדרך.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)
Edit

HALCYON אנגליה

 


הבירה השלישית של ת'ורנברידג' בסדר אלכוהולי עולה: IPA אימפריאלי. כלומר – IPA חזקה ועוצמתית יותר.
סגנון זה, המכונה  לעיתים גם דאבל IPA, אמור לתת חוויה כפולה (כמו אספרסו כפול): יותר אלכוהול, יותר כשות,  יותר מתיקות.
הבירה נמזגת אף היא בגוון מאוד בהיר, צלול ביותר, עם ראש קצף סמיך ודמוי קצפת המתקבל פעמים רבות משימוש בהרבה כשות.
גוף הבירה, בהיותה בירה של 7.4%, יחסית חלקלק על הלשון והפה, מעט סמיך ויחד עם הגיזוז הבינוני-נמוך נותן תחושה ממלאת ועשירה. הניחוחות הכשותיים נעים בין פירות הדר לרמז של ענבים ומסטיק, מאוד מורגשים  ונעימים אך לא חודרים ודומיננטיים כמו ב-AM:PM.
המרירות חזקה אך מאוזנת במתיקות מאלטית מכובדת, וזו מעין מרירות מאוד רקה וחלקה הממלאת את חלל הפה.
הבירה המורכבת יותר מבין השלוש, שהיה לי מאוד טעימה וחוויתית. מוצר איכותי, עשיר וטעים מאוד. עשויה להיות מעט כבדה לקיץ המתקרב אבל היא עדיין יופי של פינוק.

מידע על הבירה

סוג: , מבשלה: Thornbridge ת'ורנברידג'ארץ מוצא:
שתיתם? נהינתם? התאכזבתם? תנו בדירוג!
0 קולות, ציון ממוצע 0.00 (ציון שקול 0%)

לרוויה, ולחיים אם הגעתם עד סוף הכתבה!
יוחאי.

מעוניינים להישאר מעודכנים  בכל מה שחם בעולם הבירה בזירה המקומית? מחכים לכם בדף הפייסבוק ובקהילת הפייסבוק "בירה בישראל".